מדריך הטיולים אריה זריבי: "במרכז פורטוגל גיליתי יהודייה בודדה בת 92 שעדיין פחדה מהאינקוויזיציה"

הרגע בו גילה מדריך הטיולים אריה זריבי שהזקנה הנוצרייה תרזה היא בכלל יהודייה היה רגע מרגש במיוחד עבורו. כך גם הרגע המטלטל, בו חשף מקווה טהרה בפאתי עיירה נידחת לאחר ימים של חיפושים. תוסיפו לזה גם את הרגע המפתיע, בו קולגה שלו מפורטוגל גילה שאשתו הנוצרייה היא בעצם מצאצאי היהודים האנוסים.

את כל הרגעים הללו מרכיב זריבי לכדי סיפור אחד גדול. בעשרים השנים האחרונות הוא הוביל קבוצות גדולות של תיירים לכל רחבי העולם. אבל הרגעים המרגשים ביותר שלו היו בפורטוגל, בה פגש את צאצאי האנוסים שעדיין פחדו לגלות לו על יהדותם. איך הצליח לבסוף לשכנע אותם, ומה קרה כאשר הבעל גילה במפתיע על יהדותה של אשתו?

 

"אני היהודייה האחרונה בעיר"

בתחילת מסעותיו ההרפתקניים הגיע זריבי לפורטוגל. במרכז המדינה, צפונית לעיר הבירה ליסבון, ממוקמת העיירה המנומנמת טומאר ((Tomar. העיירה מורכבת מרחובות עתיקים ברובם, ביניהם רחוב ז'ואכים זאקינתו, בו ממוקם בית הכנסת העתיק ביותר במדינה ומהעתיקים ביותר באירופה. "בפעם הראשונה שהגעתי למקום, ניגשתי לראש העיר וביקשתי ממנו את המפתח לבית הכנסת. ראש העיר הפנה אותי לזקנה המתגוררת בקצה העיר, ששמה תרזה, ואמר לי: 'המפתח בידה, לך תבקש ממנה'", מספר זריבי.

"הגעתי לבית עתיק בקצה העיירה, דפקתי בדלת, ולפתע החלון נפתח וזקנה מבוגרת הציצה לעברי. היא הסתכלה עליי מספר רגעים ואז צעקה לי מתוך הבית: 'חכה בחוץ, תכף אגיע'. חולפת דקה, עוברות שתי דקות, ואני ממתין בינתיים בחוץ עם קבוצה של 40 תיירים. לאחר מספר דקות היא מגיעה במהירות, פותחת את הדלת ומזמינה אותי לעלות אל ביתה.

"אני עולה במדרגות, ותוך כדי שואל אותה: 'למה אמרת לי להמתין בחוץ ולא נתת לי לפתוח את הדלת?'. תרזה גמגמה קצת ואז ענתה לי: 'ככה מקובל אצלנו'. נכנסתי אליה הביתה, ואני שם לב שעל הצד הימני של המשקוף תלויה חתיכת בד. הרמתי אותה – וגיליתי מזוזה. רוב התמונות שעל הקירות היו הפוכות, והתמונות הבודדות שכן היו גלויות היו תמונות עם מאפיינים נוצריים. הסקרנות בערה בי, ובלי לשים לב אפילו הפכתי תמונה אחת. אתה יודע מה היה מצויר בה? נרות שבת... באותו רגע תרזה נלחצה ואמרה לי: 'אל תיגע, אל תיגע'. התקרבתי אליה ואמרתי בחום: 'גבירתי היקרה, אני יהודי ואני גר בארץ ישראל. ברור לי שאת יהודייה, את לא צריכה להסתיר ממני כלום'".

היהודייה הזו פחדה בעצם לגלות לך על יהדותה.

"נכון", משיב זריבי. "הפחד מגזירות האינקוויזיציה הנוראיות שעברו היהודים המקומיים לפני 500 שנה עדיין היה מורגש אצלה. אבל כשגיליתי לה על יהדותי, זה היה רגע מרגש מאוד. הזקנה המבוגרת בת ה-92 הסתכלה עליי והזילה דמעה. מאז, במשך שבע שנים הובלתי בקביעות קבוצות מטיילים לעיירה הזו, הגעתי לבית הכנסת העתיק ולקחתי ממנה את המפתח. באחת מהפעמים האחרונות שנפגשנו היא אמרה לי בצער: 'אני היהודייה האחרונה בטומאר, ואני יודעת שכל עוד אני חיה המפתח יהיה אצלי'. לאחר תקופה קצרה היא נפטרה, והמפתח של בית הכנסת עבר לראש העיר".

מה גילית בבית הכנסת?

"במפגשים הראשונים שלי עם היהודייה, הסברתי לה כי ברוב בתי הכנסת בחו"ל היו עוד שני דברים נוספים: מקווה וביתו של הרב. בנוגע לביתו של הרב ההשערה שלי הייתה כי ככל הנראה הוא היה בנוי בקומה העליונה שכבר נחרבה, אולם את המקווה חיפשתי במשך מספר ימים ולא מצאתי. באחת מהפעמים לקחתי עמי קבוצה של מטיילים, נכנסנו לתוך צמחייה עבותה של קני סוף שהקיפה את המבנה, ולאחר ארבע שעות של חיפושים, כולל ניכוש הצמחייה באמצעות גרזנים, מצאנו את המקווה. תרזה התרגשה מאוד, ודאגה שהעירייה תממן את שיפוץ המקווה".

את צורת בנייתו של בית הכנסת העתיק והאדריכלות שלו מתאר זריבי כבנייה מסוגננת ויפה מאוד. "על גג בית הכנסת בנויות כיפות וקשתות, וקירותיו נתמכים ב-12 עמודים. מעניין לציין כי בארבע פינותיו טמונים כדים פתוחים בתוך הקירות, וכך יכלו המתפללים לשמוע את החזן בקול רם וברור בכל רחבי בית הכנסת. זה פתרון יצירתי לאקוסטיקה של לפני 600 שנה", הוא צוחק.

 

אשתי היקרה, את יהודייה?

עד לפני כעשרים שנה, הריכוז הגדול ביותר של היהודים האנוסים היה בעיר בלמונטה ((Belmonte. לאחר התערבותה של מדינת ישראל והשגרירות המקומית, ולאחר ביקור מיוחד של משלחת רבנים מישראל, ובראשם הראשון לציון הרב אליהו בקשי דורון זצ"ל ומחליפו בתפקיד הרב שלמה עמאר שליט"א, שאישרו את יהדותם, רובם ככולם עלו ארצה והשתלבו בקהילות יהודיות ברחבי הארץ. "הרבנות הראשית לישראל עודדה את עלייתם ארצה", מספר זריבי.

ידוע לך כמה יהודים עדיין מתגוררים בעיר?

"אולי 35 יהודים. הם הצליחו להסתיר את יהדותם ולהערים על כולם, והתחתנו רק בינם לבין עצמם למרות הבעיות הגנטיות שנוצרו מכך. באחד מהביקורים שלי בעיר הגעתי אל ביתה של אישה מבוגרת מאוד, שבדיוק כמו תרזה סירבה לפתוח לי את הדלת עד שהפכה את כל התמונות בבית. עד היום הם פוחדים לדבר איתך... הם שמרו על היהדות שלהם בתוך הבית בצורה מאוד מתוחכמת".

איך אפשר לשמור על היהדות בלי שישימו לב לכך?

"כאשר היו עורכים סעודות שבת, הם היו מעמידים ילד בדלת כדי שאחד השכנים לא ייכנס אליהם בהפתעה. כך גם ביום כיפור, הם הרי לא יכלו לצום בפומבי ולכן היו יושבים במהלך הצום ומשחקים קלפים. את ליל הסדר הם היו עורכים שלושה ימים קודם לכן, ואת המצות היו מכינים בתוך היער. הם נולדו עם הוראה מאוד ברורה להסתיר את יהדותם".

לסיום, משתף אותנו זריבי בסיפור מרגש במיוחד: "בפעם הראשונה שהגעתי לפורטוגל, הייתי צמוד למדריך פורטוגזי מקומי שערך לי התמחות בכל מה שנוגע לתיירות בעיר. במהלך ההדרכה הוא סיפר לי שהינו מצאצאי האנוסים אולם רעייתו נוצרייה. התארחנו יחד עם משפחות ישראליות בבית מלון מקומי, ובערב שבת כל הנשים ירדו ללובי להדליק נרות. לפתע אשתו של אותו מדריך מגיעה אליי, מצביעה על הנרות ושואלת: 'מה זה?'. אמרתי לה: 'אלו נרות שבת, והם מציינים את המעבר מיום חול ליום שבת'. האישה הסתכלה עליי ואמרה: 'מעניין, לפני חמש דקות הדלקתי נרות כאלו בחדר'.

"דממה השתררה. בעלה, שעמד לידי, היה בהלם גמור. הוא שאל אותה: 'שלושים שנה אני חי איתך, ואני לא יודע שאת מדליקה נרות?'. היא ענתה לו: 'כן, סבתי אמרה לי לפני מותה להדליק נרות כל ערב שבת, לפני שקיעת החמה, בחדר בלי חלונות'. הרגע הזה, של גילוי יהדות בין בני זוג", מסיים זריבי, "היה רגע מפתיע ומצמרר במיוחד".