"הוא כל הזמן עושה לי בושות! שיילך כבר למקום אחר!"

אנחנו, הנשים והילדים, כאן, צופות מלמעלה במדורה הבוערת, באנשים המרקדים ולבם רוקד עמם, הומה. בר יוחאי נמשכת אשריך.

אבי נמצא שם עם חבריו ללימודים, עומד על כסא ומרעים בקולו "הוחבא בתוך המערה מפני הגזרה...", ואילו יונתן רוקד ועולז בתוך מעגלים של אנשים, עובר ממעגל למעגל לפי חשקו וראות עיניו, נותן יד לרב הקהילה, רוקד עמו בהתלהבות שאין שני לה, מרים ידיים, מנופף רגליים לכבוד התנא אלקא. משם עובר למעגל של כיתות ח'. הילדים מחייכים בינם לבין עצמם, ילד עם חולצה מפוספסת בירוק וכחול זועם מעט על ההפרעה, אך חבריו לא שועים לטרונייתו. מכירים הם את יונתן וזורמים עמו. איזה ילדים מתחשבים!

יעל, נועה ואורי נסעו לגיסתי, לחגוג שם את ל"ג בעומר. יוסי נסע למירון. יונתן, אבי, אפרת ומיכלי הקטנה נשארו איתי.

* * *

שנה שעברה, ל"ג בעומר.

יונתן ברח לי, נכנס לגברים. לא היתה לי אפשרות לחפש שם.

שלחתי ילדים לקרוא לו, והם לא מצאו אותו. היו המון אנשים, דקות ארוכות ומתוחות, ולהבות שמרצדות ומפזזות ואני בפחד, רק שיונתן לא יתקרב לאש, לא ינסה להרגיש אותה. ידעתי שאין לי שום אפשרות לגשת, והלב שלי דפק.

פגשתי חברה והיא ניסתה לעזור לי דרך הילדים שלה ובעלה. ניסתה כה וכה, אפס. כלום. נעלם.

איזה פחד.

ניסיתי לקרוא לאבי שיעזור לי, הוא מכיר את יונתן ותעלוליו ויודע היכן לחפש אותו. אבי לא כל כך רצה, היה לו טוב יותר עם החברים. תמיד יונתן הורס לו בסוף!

אך אבי ראה את תחנוני בעיני וניאות לגשת ולחפש. חצי שעה ארוכה עברה, ואבי גרר את יונתן המשתולל והצועק אלי.

"תודה, אבי מקסים ואחראי שלי, אתה יכול להמשיך ליהנות עם החברים במדורה. אני חוזרת הביתה, אחכה לך", אמרתי והתנשפתי בהקלה. "רק תשמור על עצמך", הוספתי.

החזקתי חזק את יונתן, שהתעקש לשכב על הרצפה ולצרוח את נשמתו. ילד בן אחת עשרה. בושות. נוראות.

אפרת לידי, מיכלי הקטנה בעגלה – ויונתן על הרצפה, בועט וחובט. לא יכולתי לעזוב אותו, כי הוא יברח. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, מחפשת עזרה, ישועה, רפואה.

משום מקום היא צצה, ידידה יקרה מהשכונה עם לב גדול, חם ומבין.

"אני לוקחת לך את הקטנות, תעלי עם יונתן. אביא לך אותן אחר כך".

"לא נעים, עזבי", ניסיתי לשכנע אותה ואותי שאצליח לבד. ידעתי שלא.

אבל היא לקחה אותן ואת הילדים שלה, והמשיכה כשהיא קורצת לי עין ומשאירה חיוך חם ומבין, מכיל.

הרמתי את יונתן בשתי ידי. הוא כבד, אמאל'ה, והוא צורח וגונח ומקלל, השם ישמור אותי ואותו. הוא התנגד והשתולל, ואני צעדתי חדורת מטרה הביתה. שם כבר אחנך אותו כהוגן.

עוברים ושבים הביטו במחזה המוזר והסוריאליסטי, משפשפים עיניים. איזה מחזה!

היו כאלו שממש ליוו אותי כברת דרך, מביטים בעיניים רחמניות וסקרניות להחריד. הסרט היה להם מעניין מאוד, כמעט הצעתי להם פופקורן. מה יש? שייהנו עד הסוף...

יונתן  חש כגיבור הראשי בסרט, והוסיף אלמנטים וצבע לסיפור – משך ענפים של עץ, היכה כל קיר וגדר שנקרתה בדרכנו. מניין האנשים הלך וגדל, תהלוכת ל"ג בעומר, כשהמדורה בראשה היא יונתן בכבודו ובעצמו.

שלא תחשבו, כל האנשים האלו שליוו אותנו לא באמת היו סקרנים, וגם בטח לא הסתכלו, רמזו, ניסו או התעניינו... פשוט כולם היו צריכים להגיע לאזור שלנו...

שכחו שיש לנו אוזניים ועיניים. שכחו שיש לנו לב.

הגענו הביתה, מתנשפים ומיוזעים. נתתי ליונתן את מנת התרופה שלו ללילה, שטפתי לו פנים והשכבתי אותו לישון ככה, מלוכלך, עם הבגדים. לא יכולתי אחרת.

יונתן נרדם. הספקת לנשום עוד ארבע נשימות – וידידתי דפקה עם הקטנות ועם עוגה מגרה. היא לא דיברה הרבה, היא הבינה לבד. עזרה לי להשכיב את הקטנות. שתינו יחד כוס קפה, פטפטנו על הא ועל דא. יונתן לא היה הנושא. לא עכשיו.

הדלת נפתחת בסערה. "מה עכשיו?", שאלתי את עצמי.

אבי היה בפתח, מתייפח. ידידתי חמקה והלכה, לוחצת לחיצה של השתתפות.

חיבקתי את אבי, מחכה שיספר מה קרה.

"איזה בושות עם היונתן הזה! עד עכשיו ילדים מהחיידר צחקו עלי, איך לקחתי אותו ואיך הוא השתולל, כמה אנשים גם צעקו עלי שלא ככה לוקחים אותו לאמא. לא רוצה אותו כבר! כל הזמן הוא עושה לי בושות! שיילך למקום אחר!".

אבי בכה. דמעות של עלבון ומציאות מכאיבה שטפו את פניו, הבושה צבטה בו והשאירה סימן. אוהו, איזה סימן.

הכנתי לאבי שוקו מתוק, הוספתי שוקולד טוב, חלבי. לא נורא שהשעה כבר אחת בלילה ואני מתה מעייפות. העיקר שלאבי יהיה מתוק בלב, יקל מעט ללבו הפגוע.

* * *

כל זה היה בשנה שעברה.

השנה הייתי מוכנה מראש. שלחתי שלושה ילדים לגיסתי. אבי ילך למדורה עם חברים, הקטנות איתי, וליונתן מצאתי שכן מבוגר ואחראי שישמור עליו בתשלום.

מובן שהטרמנו ליונתן מה יהיה ומה עושים, ויונתן הבין והלך עם השכן גולדשטיין למדורה.

זו הייתה גאונות.

יונתן שמח, רקד, עלז ופיזז, עיניו זרחו מאושר, מסיפוק והנאה והוא שר בקולי קולו הצרוד בר יוחאי. רקד בינות למעגלים, לבד, עם הרב, עם אברכים נחמדים ועם ילדים, הוא לא התבייש מאף אחד.

הוא היה משוחרר אך מושגח, תחת עינו הפקוחה והנבונה של השכן גולדשטיין.

ראיתי אותו מלמעלה, מפזז ומרקד. שמעתי את אבי שר עם חבריו "הוחבא בתוך המערה מפני הגזרה...", וחשבתי לעצמי – איך אבי מרגיש עכשיו? האם היה רוצה להסתיר אותו גם במערה? האם העובדה שהוא אינו ילד ככל הילדים היא בושה? הבטחתי לעצמי שאברר זאת עם אבי ברגע שיחזור.

צפיתי בנחת בריקודים, הייתי רגועה, הבנות היו רגועות ושמחות. הן רצו לרקוד...

לקראת השעה אחת עשרה חזרתי הביתה, השכבתי את הבנות. ידעתי שיונתן אמור לחזור כל רגע, יש להתכונן.

יונתן חזר רגוע, שמח ומרוצה, נלהב ומשולהב. סיפר בדיוק מה היה ועם מי הוא רקד, מי נתן לו יד, סיפר וסיפר עד שקטעתי אותו ב"נדבר בבוקר, אתה נראה עייף". ואכן, יונתן קיבל תרופה ונרדם לאלתר.

אבי חזר באחת וחצי בלילה, מלא חוויות. שמעתי וניסיתי לדלות מהנאמר את מה שלא נאמר, איך היה עם יונתן. לא הבנתי, והחלטתי לשאול ישירות: "איך היה עם יונתן?".

"היה בסדר גמור, הוא רקד עם מלא אנשים, השתולל, הוא נהנה", כך דיווח. איזה יופי.

* * *

יוסי חזר ממירון. החלטנו שאנחנו נוסעים לקבר שמעון הצדיק בירושלים, היינו שם פעם ונהנינו מאוד.

כשהגענו, שמענו את המוזיקה מרחוק. אהל הכנסת אורחים רחב וגדול קיבל את פנינו, המון אנשים, נשים וטף, בלגן.

אבל יונתן לא התבלבל, הוא רץ לרחבת הגברים, הצטרף לריקודים.

אנשים נהנו ממנו, כמה אפילו ביקשו לרקוד איתו. יונתן התלהב, וניסה להתאים את עצמו לרוקדים. אורי ואבי עמדו בצד והסתכלו, ביישנים שכמותם.

אבל הנה, יונתן ניגש לאבי ומבקש לרקוד איתו, ואבי לא מסרב. אורי מצטרף אליהם, ויחד הם עושים מעגל משפחתי.

הם רוקדים יחד.