"אני חיה חיים כפולים, אבל למה? מה זה נותן לי?"

"אנחנו כבר כמה חודשים עובדים פה, ואני עדיין לא יודע איך אפשר להתמודד עם כל עולם ההסתרות הזה של נעמי שהתגלה לי. אני מרגיש שאני לא יודע עם מי התחתנתי.

"זה לא מסתדר לי. היא כזו בחורה חכמה, יפה ערכית, טובת לב, אמא אהובה ומנהלת מצטיינת איך זה יכול להיות שהיא עשתה כזה דבר כל כך הרבה שנים?!", אמר הרצל בייאוש.

נעמי הרכינה את ראשה ולא אמרה דבר. 

"איך אין לך מה לומר? למה את שותקת? תסבירי לי למה העלמת כספים מהחשבון שלנו במשך 10 שנים? למה בכלל היה לך חשבון בנק שלא ידעתי על קיומו? העברת אלפי שקלים לאחיך, ואני לא ידעתי על זה כלום. פשוט ניהלת עולם מקביל, ולא זיהיתי כלום, אני זועם ומאוכזב! את לא האישה שאהבתי, את פשוט מפלצת", המשיך הרצל בכעס

"זה באמת קשה, כואב, לא הוגן ולא מגיע לא לך ולא לאף אחד פגיעה כזו קשה. כל האמון התפרק, והכעס שלך מוצדק. הייתי רוצה לבדוק אתכם, אם תרצו שנעמיק היום וננסה להבין את מנגנון ההסתרה הזה אצלך, נעמי".

"אני ממש רוצה, אני באמת לא מצליחה להסביר את עצמי לעצמי. אני כל כך מצטערת ומתביישת, לא חשבתי שיגיע יום כזה שהכל יתפוצץ", אמרה נעמי

"לא חשבת, אבל הנפש שלך רצתה וזעקה שזה יתפוצץ כבר. לא יכולת לשאת יותר את הפער הזה בין התדמית הטובה שאת מחזיקה, למקום הנפשי השבור שאת סוחבת איתך".

"זה באמת נכון, החיים הכפולים האלה היו כמו סוד אפל שיש בתוכי שנים רבות, אפילו לפני שהכרתי את הרצל", אמרה.

"בואי נתבונן רגע פנימה בתוכך, על העולם הזה שבו הייתה סוג של מחיצה פנימית, ושבו מתקיימות שתי זהויות בו זמנית: מצד אחד, ישנה נעמי המוסרית, האהובה, שהיא גם מנהלת מצטיינת וגם אמא טובה ואישה אוהבת; ומצד שני, ישנה נעמי הלא מוסרית, שמעלימה כספים ומנהלת חשבונות בסתר.

"ככל שהתפתחת, הצלחת והתקדמת בחייך, בנית משפחה וקיבלת את תפקיד הניהול, כך – בתהליך מקביל – גם נעמי הלא מוסרית הלכה וגדלה מנגד.

"במציאות, נעמי, את מחזיקה תדמית של אמא מושלמת ומנהלת מצטיינת, אך בפנים את מרגישה שבאמת-באמת זו הצגה לא נורמלית, והפער הזה בא לידי ביטוי בעולם הפנימי שבנית. נוצר פער נפשי גדול מאוד בין שתי הזהויות, עד שהנפש כבר לא יכלה לשאת, ולכן ההסתרות היו קיצוניות יותר ויותר, עד שהגיע הפיצוץ הגדול".

"איך אפשר לחיות ככה? זה נשמע כמו פיצול אישיות!  למה היא צריכה את זה? אני לא מבין! היא אפילו לא פנתה אלי וביקשה ממני עזרה לגבי אחיה, למה היא הסתירה? הייתי עוזר באהבה, מעולם לא אמרתי לה לא. תמיד עזרתי לכל מי שצריך, אני לא מבין למה? מה עשיתי לא נכון?".

"היא הגיעה עם המנגנון הזה לקשר. במקרה הספציפי שלכם, זו לא אשמתך, וזה לא היה תלוי בכלל באיך שהתנהגת או לא התנהגת בקשר. עצם ההסתרה עצמה שירתה בתוך הנפש שלה משהו".

"אבל למה? אני פעם נתתי לך תחושה שאני לא מקבל דברים שאת רוצה? אני לא מבין, מה העניין? פעם אמרתי לך או שידרתי לך מסר כזה?", אמר בכאב רב.

"עצם ההסתרה, זה כל העניין. אני אנסה להסביר. המנגנון שפיתחת, נעמי, התחיל כמנגנון הגנה בריא, שהפך להיות נוקשה ולא רלוונטי. אם נצליח להבין איך נבנה המנגנון הזה, נוכל לדעת איך לפרק אותו.

"כשתינוק מגיע לעולם, הוא מגיע חסר אונים. תלוי בקיום שלו בדמות המטפלת. לכן כשאמא שלו, באופן עקבי ורציף, בכל פעם שהוא בוכה מגיעה ונותנת לו מענה לצרכים שלו, הוא לומד דרך הטיפול שלה שהוא חשוב ויקר, ושהעולם הוא מקום בטוח, מקום שיש בו נוכחות של מישהו שאוהב ודואג לו. כך, ככל שהוא הולך וגדל, הוא משתמש ברישום הזה בנפש כמענה לחוויות תסכול ומצוקה שפוקדות אותו במסע חייו.

"כשהוא בוכה ואמא לא מגיעה פתאום, הוא מנסה להרגיע את עצמו בעזרת הדמיון. הדמיון הופך להיות משאב שנותן לו רוגע וביטחון, כי הוא חווה את זה בעבר. אז נכון, הוא כאילו אומר לעצמו: 'אמא לא מגיעה, אבל עוד מעט היא תגיע ותביא לי בקבוק, כי היא תמיד מגיעה'. הוא אפילו יכול לדמיין את עצמו שותה מהבקבוק, בזכות כל הפעמים שהיא כן נתנה לו את האוכל בזמן.

"נשתמש בעוד דוגמא: ילדה משדרות, שחיה במציאות שבה יש אזעקות פעמים רבות, נפגשת שוב ושוב עם פחד, סכנה, מתח ולחץ גדולים מאוד. כוח הדמיון הוא אחת הדרכים הנפלאות שהנפש מפתחת כדי להתמודד עם זה, כדי להירגע.

"יכול להיות שהיא תשחק עם הבובה שלה והיא תרגיע את הבובה כאילו היא האמא, או תדמיין שהיא והבובה שלה באיזו ארץ דמיונית שאין בה אזעקות, ויש בה בלונים וממתקים.

"ככל שהדמיון יאפשר, כך המרחב המשחקי שנוצר יאפשר לילדה להיות בו זמנית במציאות ובדמיון. זה נקרא מרחב הביניים. זה המרחב של עולם המשחק. מרחב שבו הילדה נמצאת בו זמנית בשני ממדים: המציאות והדמיון.

"הבריחה לדמיון עוזרת לה לשאת את המציאות הקשה של האזעקות. העולם המשחקי שלה עם הבובה משרה עליה ביטחון. זה עולם שבו היא שולטת, מנהלת וקובעת איזה רגשות יהיו שם ומה יתרחש ומתי. בצורה הזו היא מחזירה לעצמה את השליטה במקום בו אין לה שליטה וכך יורדים רמות החרדה וחוסר הוודאות. המנגנון הזה שומר על הנפש שלה ולכן המנגנון הזה הוא מאוד יקר וחשוב.

"אצלך, נעמי, קרה משהו נוסף. המנגנון הזה, שהתפתח בגיל צעיר, הפך את עורו. הוא כבר לא מנגנון הגנה, אלא הפוך, הוא מנגנון הרס.

"נעמי, שיתפת אותי שהתייתמת מהוריך בעודך תינוקת. זאת אומרת, בגיל צעיר מאוד מאוד נשארת לבד בעולם. ברגע אחד ננטשת מכל המוכר, היציב והידוע, זו טראומה קשה מאוד. בגיל צעיר כזה אין לנפש שום כלים או יכולת להכיל, להבין ולשאת מציאות כזו.

"לכן מהר מאוד התפתח עולם שבו הדמיון הפך להיות חלופה למציאות הכל כך קשה וכואבת.

"הפתרון לכאב היה בריחה, זה מנגנון הישרדותי בנפש שלא היה לו שום מענה חלופי אחר. לא למדת דרך נוספת לשאת תסכול כאב וקושי. לכן בכל פעם שעלה כאב, המענה שלה היה בריחה וניתוק.

"ככל שגדלת, במקום שהמנגנון הזה יפנה את עצמו לדפוסי התמודדות בריאים ויעילים יותר, הוא הלך, התקבע והשתרש בתוכך, כך שהוא הפך להיות חלק מובנה באישיות שלך".

"נו? אז למה היא לא המשיכה לשחק בבובות? או שתראה סדרות דמיוניות... למה זה עבר לבניית עולם חסר מוסר?", שאל הרצל.

"המנגנון הזה נשאר, אבל המופע שלו, או דרך הביטוי שלו, השתנו. בדמיון שלה היא ניסתה לשחק בבובות, אבל זה כבר לא הספיק. הנפש כבר לא הסתפקה בכך, ולכן, כדי להרגיש חזק יותר את העולם הסודי הזה, היא לאט לאט עשתה מעשים יותר ויותר לא מוסריים.

"ככל שאותה הבטחה דמיונית הצליחה ונתנה מענה, ברגע שההשפעה חלפה והיא נאלצה שוב להתמודד – היא נאלצה לקבל מענה חזק יותר. ככה התרחשה הידרדרות מוסרית חמורה יותר ויותר.

"בהתחלה היא שוטטה באתרי קניות בלי שתדע, אחר כך זה הפך לקניות בסכומים קטנים בלי שתדע, והם עלו ועלו, על מנת להרגיש חזק יותר את המקום המוסתר, האישי, שהוא רק שלה. העולם המוסתר הזה שלה הפך לעולם התמכרותי. ככל שהבור "קיבל" מענה, הוא הפך לבור גדול ועמוק יותר.

"כשסיפרת שהיית קטנה וגנבת דברים מהסופר, שבכלל לא השתמשת בהם אפילו, זו הייתה כבר התנסות והמחשה שהעולם הדמיוני הזה יכול להיות מאוד מוחשי, שאפשר גם להרגיש אותו באיזה אופן במציאות. ככה פיתחת לעצמך עולם חיצוני וגלוי שבו את ילדה טובה, כולם מרוצים ממך ואת מקבלת אהבה, ובמקביל יש עולם נוסף שרק את יודעת עליו. ככל שהדברים שהסתרת היו הזויים יותר, כך זה שירת את המטרה הנפשית שלך טוב יותר".

"למה? מה זה נתן, שעשיתי דברים יותר ויותר לא מוסריים?", שאלה.

"כי אז העולם הפנימי מצליח להיות עולם חסר גבולות והגיון. ואז שם באמת הכל אפשרי, תחושת השחרור מקבלת מענה טוב יותר".

"זה נשמע גיהינום, לחיות בשני עולמות. מה הבעיה פשוט לפוצץ את העולם הזה?", שאל הרצל בתמיהה.

"אין לה הכלים לשאת את העולם הרגשי שלה במציאות, לכן היא כל הזמן בורחת לעולם דמיוני. זה משהו קיומי. כמו חדר שמגן עליה מפני הרגשות שהעולם מביא מעצם קיומו. אלו רגשות נורמליים, כמו תסכול, פחד, כעס וכאב, אבל אצלה הם רגשות שבלתי אפשרי לשאת אותם".

"סוף סוף הצלחתי להבין משהו שאפילו לעצמי לא הצלחתי להסביר. אני מרגישה כל כך אבודה, איך אפשר בכלל לטפל בזה?", שאלה נעמי בכאב ובייאוש.

"חשוב קודם לעמוד היטב מול מנגנון ההסתרה הזה לפרטי פרטים, ולראות איך הוא שירת אותך במהלך החיים ועד היום. נתחיל בהדרגה ללמוד איך להתמודד בצורה בריאה יותר עם הרגשות. איך לפתח תחושת נוכחות בעולם הפנימי שבתוכך, שלא תצטרכי יותר להתחבא מעצמך".

"אני מודה, זה באמת מפחיד אותי כל כך לפגוש את עצמי באמת".

חנה דיין hanna.tipul@gmail.com

לכל הטורים וליצירת קשר, לחצו כאן