פרשת אמור: למה לכהנים אסור להיטמא למת – ומה זה אומר לנו על החיים?

בשפת העם היהודי יש שלושה שמות שונים, ואולי פרדוקסליים מעט, לבית קברות: השם הראשון הוא "בית קברות", שפירושו בית קבורה. השם השני הוא "בית עלמין", שפירושו בית לעולמים, בית לנצח. השם השלישי הוא "בית החיים", שפירושו בית לחיים.

מה המשמעות מאחורי שלושת השמות הללו?

שלושת השמות הללו מייצגים שלוש דרכים שבהן אנו יכולים לפרש את המוות, אבל יותר מכך: שלושת השמות הללו הם סימפטומים של שלוש דרכים שבהן אנו יכולים לפרש את החיים, שהרי הדרך שבה אנו מגדירים את החיים, היא הדרך שבה אנו מגדירים את המוות.

אם נגדיר את החיים כחוויה פיזית וגשמית בלבד, שאדם הוא לא יותר מבשר ודם, אזי המוות – אותו רגע בלתי נתפס בו הגוף מפסיק את פעילותו – מהווה את הפסקת החיים. הגוף מובל לבית הקברות. החיים הגיעו, למרבה הצער, לפרק האחרון שלהם.

בתפיסת עולם שכזו, בית הקברות הוא אכן בית קברות.

ישנה פרספקטיבה אחרת על החיים, האומרת שבאדם יש גם נשמה. "וַיִּיצֶר השם אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים, וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה". החיים הם חוויה רוחנית, בנוסף לחוויה גשמית. אם החיים הם גם רוחניים, אזי המוות הוא לא סוף קיומו של האדם, כי הנשמה לעולם לא מתה. "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת י"ב, ז'). האדם ממשיך לחיות ולהרגיש בממד אחר, במישור רוחני, כזה שלא ניתן לתפוס דרך חושי הראייה, השמיעה, המגע, הריח או הטעם שלנו. הנשמה, שהיא חלק אלוק ממעל, אינה נתונה למוות.

בתפיסה זו של חיים, אזי בית קברות הוא "בית עלמין", הוא בית לעולמים. הגוף אמנם נקבר, אבל הנשמה נשארת וחיה לעולם.

יש תפיסה שלישית, גדולה יותר.

אם אנחנו, אלה שנותרו בחיים, נשתמש בערכים של יקירינו שאינם כאן איתנו, כדי לעורר ולהשפיע על חיי היום יום וההתנהגות שלנו, אזי בית הקברות הופך להיות "בית החיים". אם הנפטר חי את חייו באופן שתורתו, אישיותו ומעשיו הטובים עדיין משפיעים בעולם על אותם אלו שנותרו בחיים, הוא עצמו במובן מסוים עדיין בחיים.

בפרשת אמור יש שני נושאים עיקריים. הראשון הוא הלכות הכהנים בני אהרן, המשרתים את השם בבית המקדש, והנושא השני הוא פרשת המועדות, שבה מוזכרים חגי ומועדי ישראל.

לכהנים יש "עבודה מסווגת", המחייבת אותם לעמוד בתנאים מדוקדקים מאוד.

הכהנים מחויבים בכל מצוות התורה כפי שמחויבים כל בני ישראל, אולם יש להם מצוות ואיסורים נוספים, המחייבים אותם בקדושה מיוחדת. הציר המרכזי שסביבו מתלכדות מצוות הכהנים, הוא נושא זהירות מטומאה, והתרחקות מהמת ומכל הנלווה אליו.

הציווי הראשון הוא: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו (ויקרא כ"א, א'). כלומר, נאסר על הכהן להיטמא בטומאת מת.

חשוב לציין שלאדם רגיל אין שום איסור להיות טמא. מבחינה הלכתית יכול אדם להיטמא, אך חלות עליו מגבלות אחדות, שהיו מעשיות יותר כשבית המקדש היה קיים. היה נאסר עליו להיכנס לתחומי המקדש, לאכול קודשים ועוד. לכן לאדם רגיל מותר לשהות לצד מת, לשאת אותו ולטפל בו.

כל האמור נכון ביחס לאיש ישראל מן השורה. אך מי שמשתייך לשבט הכהונה, נאסר עליו באיסור חמור להיטמא למת.

מהו הרעיון העומד מאחורי הדברים? מדוע מצווה התורה על הכהן לשמור מרחק מן המת ומכל הקשור אליו באופן כה גורף?

הכהנים, מעבר להיותם משרתי השם בבית המקדש, מסמלים את ההנהגה הרוחנית בעם. הם מלמדים את העם את דבר השם, שהרי אין להם חלק ונחלה בארץ. תפקידם הוא להתעסק בעיקר בענייני רוח. לכן, דוקא מהם, בהיותם בעלי תפקיד רוחני גבוה יותר, דורשת התורה להתרחק מהמושג "מוות". מדוע?

בדתות רבות מייצג האליל את המוות. הוא "אלוהי" המוות ולא "אלוהי" החיים. האליל שולח את המוות, את העוני והחולי והייסורים, כדי שהאדם יירא ממנו ויזכור כמה הוא חסר אונים למולו. זו גם הסיבה שבתי קברות ממוקמים בסמיכות למנזרים ול"מקדשים" – רעיון המוות שולט שם בכיפה. במילים אחרות, הגישה אל הדת הלא יהודית נעשית דרך שברון לבב ועין בוכייה, ולכן ב"מקדשים" רבים מושמעות מנגינות נוגות המביאות את האדם לידי בכי. ככל שאדם "קדוש" יותר, עליו להתרחק ולהינזר יותר מהחומר.

כהני ישראל הם ההיפך המוחלט! תורת ישראל מרחיקה את כהניה מהמוות, ומקרבת אותם אל החיים ככל היותר! התגלות השם באדם אינה נעשית מכוח המוות השובר את האדם, אלא מכוח החיים! תורת ישראל אינה מלמדת כיצד למות אלא כיצד לחיות, כיצד לנצח את המוות בעודנו בחיים.

"שעה שהמוות קורא את בני העם לגמול חסד עם מעטה הגוף של נפש שנאספה אל עמיה, חייבים כהני השם להתרחק. בעצם עמידתם מרחוק יעלו את נס החיים בצד גופת המת, יעוררו בלב העם את רעיון החיים, יזכירו להם את רעיון החירות המוסרית... יחזקו בלבם את רעיון החיים לבל ינוצח על ידי רעיון המוות" (רבי שמשון רפאל הירש).

תורת ישראל אינה מבקשת מהאדם להמית את עצמו ולוותר על חלק העפר שבו, אלא ההיפך – להחיות את העפר, להצמיח בו אילנות ופירות עסיסיים; לקחת את כל ענייני עולם הזה ולהעניק להם משמעות נצחית.

דווקא הכהנים, המעבירים את דבר השם אל העם, חייבים להתרחק ככל שניתן מרעיון המוות. עליהם ללמד את העם כיצד לחיות ולהחיות את העולם החומרי, ולעבוד את השם דווקא באמצעות הגוף, ללא ביטול כוחותיו וטבעיו.

כעת נבין הלכה נוספת המוזכרת בפרשה: כָּל אִישׁ אֲשֶׁר בּוֹ מוּם מִזֶּרַע אַהֲרֹן הַכֹּהֵן, לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב אֶת אִשֵּׁי השם, מוּם בּוֹ, אֵת לֶחֶם אֱלֹהָיו לֹא יִגַּשׁ לְהַקְרִיב (ויקרא כ"א, י"ז). כלומר, כהן שיש מום בגופו, למשל שבר ביד או ברגל, נאסר עליו לעבוד במקדש. מדוע?

דומה הדבר לאיסור הקרבת בהמה בעלת מום (ויקרא א', ג'). מדוע אסורה הקרבת בהמה בעלת מום? מעבר לרעיון הפשוט, שאין זה מכבוד האלוקים, טמון בזה עומק נוסף. הקרבת הקרבן מסמלת את קרבת האדם לבוראו (הרחבנו בעניין בפרשת ויקרא). לא ראוי להתקרב להשם רק מתוך שברון ותסכול. מזבח השם לא נבנה כדי שהאדם העייף ישתרך אליו וימצא בו ניחומים לצערו. ודאי שגם זה נכון – אך עיקר קרבת השם צריכה להיות כשבני האדם בשיא כוחם ובשיא הצלחתם! גם כשאדם חש שלם ונמצא בשיא כוחו עליו להתקרב אל השם, ולא להיזכר בו רק כשהוא זקוק לישועה.

כשם שבעל חיים פגום אינו יכול לייצג את האדם הפורח והמצליח, כך גם בעל מום אינו יכול להקריב את קרבן השם ולשרת בבית המקדש – "אין הוא יכול לייצג את נקודת המצב, שממנה יש לבקש את קרבת השם. לא משבר החיים יניע את האדם מישראל לבקש את השם במזבחו... אין אדם זוכה לחיים שלמים הראויים לקרבת השם, אלא אם כן תחילת שאיפתו היא מנקודת המצב של החיים השלמים בתמימותם."

זו הסיבה שהכהנים, משרתי השם, צריכים להיזהר ולהתרחק מרעיון המוות.

הבה נקדש את החיים.