מילים מלב של אם שלא הפכה לאם שכולה במלחמת "חרבות ברזל"

השנה, ההבדל בין יום הזיכרון שלי כמשתתפת בצער ובכאב המשפחות השכולות כמו כל עם ישראל, לבין היותי אם שכולה בעצמי חס וחלילה - הוא בזכות רגע של נס גדול שקרה לאחד מילדי הלוחמים בחאן יונס לפני כמה חודשים.

בני לחמו אז בחאן יונס. אחד מהם היה לוחם בחפ"ק מג"ד (חוליית פיקוד קדמית של מפקד הגדוד), והשני מפקד פלוגה באותו הגדוד.

באחד מהימים, המג"ד שלח את החפ"ק להיות עם הסמג"ד, מוכנים לכניסה לזירת לחימה מסוימת.

רגע לפני שיצאו לשם, חזר המג"ד, קרא אליו את החפ"ק, והשאיר את הבן שלי עם הסמג"ד.

המג"ד והחפ"ק נכנסו לזירה. עם כניסתם, הופעל מטען רב עוצמה. הפיצוץ העז גרם למותם בקרב של מרבית הלוחמים בחפ"ק, ולפציעות קשות מאוד של היתר, בתוכם המג"ד.

הידיעה שהרגע הזה, שבו המג"ד מסיבה שאינה ברורה, ובניגוד למובן מאליו, לא קרא גם לבן שלי – הוא הרגע המבדיל בין חיים למוות – מלווה אותי מאז שנודע לי על התקרית, ומתחזק ביתר שאת בימים אלו.

המקרה הזה מתקשר אצלי לידיעה המוחלטת היחידה שיש לי – שיש מי שיודע בדיוק שליחותן של נשמות בעולם, והוא, ורק הוא, מביא כל נשמה להימצא במקום שבו היא ממלאת שליחותה.

אני יודעת שרק ריבונו של עולם מחליט מי ייהרגו כגיבורים כמקדשי שם ה' בעולם. מי ייפול כחייל בצבא ההגנה לישראל הנלחם בקרב עוצמתי במרצחים חסרי צלם אנוש בהתנהגותם.

מי ימלט מהזירה ברעים.

מי ייצא בחיים מיישובי העוטף.

מי לא ייפגע מאש המרצחים, ועוד ועוד...

מי יחיה ומי ימות, כמו שנכתב בפיוט "נתנה תוקף".

מי שנהרג, סיים שליחותו בעולם. שליחות שנקבע לנשמתו על ידי בורא הנשמות כולן.

לעומתו, יש מי שלא סיים שליחותו, ועכשיו כשהוא נשאר חי, בריא ושלם בגופו, או פצוע ומחלים, יש שיתר תוקף ומשמעות לעובדת היותו פה.

מהנשארים נדרשת עבודה עצומה, לרפא את השבר הנורא בנפשם עם מותם ופציעתם של בני משפחתם, אהוביהם וחבריהם, להחלים ולהתאמץ להבין – "מה אתה רוצה ממני?", כמו שכתב חנן בן ארי בשירו, כשהוא מתחנן מעומק נפשו לתשובה.

השנה, בצפירה של ליל יום הזיכרון ולאחריה, אחרי אמירת פרקי תהלים לעילוי נשמת הנופלים, לרפואת הגוף והנפש של הפצועים ולשחרורם הניסי והפלאי של כל החטופים בבריאות הגוף והנפש, עלו בי מחשבות.

חשבתי לעצמי שלחיות חיי הבנה של שליחות אחרי שאדם מקבל את חייו במתנה, כמו שבני קיבל, וכמו שקרה לרבים, זה לא קל, לא פשוט.

זה דורש עמידה ובירור מול מראה, מראה של הנפש.

לעמוד ולומר, נבחרתי להישאר בחיים ולהמשיך בחיי - מה זה אומר בדיוק?

זו משימה עצומה, ואני, כאם שלא הפכה לאם שכולה, לא יכולה לעשות אותה במקום בני.

אני יכולה להתפלל עליו, לומר פרקי תהלים להצלחת דרכו, להיות שם בשבילו.

אף אחד מאיתנו לא יכול לעשות זאת במקום מישהו אחר.

אנחנו יכולים להתפלל עליהם, לומר תהלים, להיות שם בשבילם.

הדרך למציאת תשובה לשאלה הקיומית על משמעות השליחות בעולם, שאלה שהמלחמה הזו חיזקה והפכה למשמעותית יותר, היא אישית.  

הבן שלי, במה שהוא עבר, ורבים רבים אחרים, נשים וגברים, בכל גיל, שיצאו בריאים בגופם, או נפצעו ונשארו בחיים - אם הם מבינים זאת כך וגם אם לא, היא זכות לבירור עמוק ונשגב.

זו זכות של נשמות גדולות שיש בדור הזה, גם אם חיצונית הן נראות כאנשים פשוטים, גם אם הם תינוקות בני יומם.

עליהן יש להתפלל היום.

הנופלים, ה' יקום דמם, מנוחתם עדן, מתחממים באור ה', מחזיקים בכסא הכבוד. הם סיימו שליחותם פה בעולמנו הצר, ועברו לעולם שכולו טוב.

נכון שאני לא באמת מבינה מה עומק המשמעות של כל מילה במשפט שכתבתי מעל, אבל אני חיה את הביטחון המוחלט באמיתת הדברים הללו שנאמרו על ידי גדולי ישראל (למשל בספר מסילת ישרים על ידי הרמח"ל זצוק"ל).

הכאב בימים הללו בסופו של דבר הוא עלינו, המתגעגעים וכמהים לנוכחותם הפיזית של אלו שאינם כאן איתנו.

התפילה שאני נושאת בלבי בימים הללו, ימי הזיכרון והעצמאות תשפ"ד, היא לאלו שנבחרו להישאר כאן, וקיבלו אות משמיים כמה הם חשובים ומשמעותיים פה.

קיבלו אישור ממשי לכך ששליחותם עוד לא הסתיימה, והם רצויים לפניו יתברך. מאחלת שיזכו במהרה להבין במה זכו.

מאחלת שיזכו להטעין את נפשם ורוחם בלימודי יהדות שבהם ניתן למצוא תשובות לתהיות, ובעז"ה יתמלאו בעוז ובגבורה לחיות חיי משמעות וגדלות. אמן!

מוריה יאיר מינצר היא יוצרת קולנוע יהודי ומנחת נשים לעבודת נפש על פי התורה.