מה עובר על הורים כשהילד מתחיל לאתגר, ומהי הגישה הנכונה?

בדרך כלל, הטור הזה מנסה לתת כלים להתמודדות עם נערים בסיכון. אבל היום אני רוצה לשים את הפוקוס על ההורים, מה שהם עוברים בזמן שילד משנה כיוון ומתחיל לאתגר. אנסה לתאר כמה מהתחושות של ההורים:

1. הורים חווים חוסר אונים, מול מציאות שאין להם מושג איך להגיב בה נכון. האם להגיב בתוקפנות ולהעמיד אותם במקומם, ואם זה לא עובד – להיות קשוחים יותר (גישת הנבוט), או אולי לנסות להכיל, לקבל, להתחשב, וללכת ביד רכה (גישת הסמרטוט)? האמת, כל הגישות לא ממש עובדות. כל בני הבית סובלים ומשלמים מחירים, ובדרך כלל יש פערים בין ההורים שרק הולכים ומתעצמים, בגלל שאף אחת מהדרכים לא באמת עובדת, וכל צד מאשים את הצד השני.

2. הורים חווים תסכול ואכזבה עמוקה מכל ציפיותיהם המנופצות. באופן טבעי, ההורים רוצים בית רגוע וחם, קצת נחת ושיתוף פעולה. הפער הזה, בין רצונותיהם הטהורים לבין המציאות הקשה, הוא קשה ומתסכל. לפעמים זה קשה במיוחד, כי זכרונות הילדוּת מושפעים מהניגון הפסימי שהטראומה יוצרת, ולכן הילדים זוכרים בהגזמה כל מה שרע, ושוכחים את כל הטוב. את ההורים זה מתסכל מאוד, והופך את האוירה לטעונה.

3. הורים חווים רגשות אשמה. הורים נוטים להאשים את עצמם במצב. הם מתוסכלים מכך שלא הציבו לילד מספיק גבולות, או שהציבו לו גבולות חונקים מדי, או שהיו פערים בין ההורים. הם מתוסכלים מכל הבחירות שעשו לאורך הדרך, ובדרך כלל יכולים לכתוב ספר שלם על כל שיטות הטיפול שלא עובדות. כמו כן, ההורים מתוסכלים מכך שלא השכילו להבין את חומרת המצב בשלבים מוקדמים יותר.

4. ההורים חווים בושה. הם מנסים להסתיר ולהימנע מלהגיע לאירועים משפחתיים שבהם הילדים עלולים להביך אותם. הם מרגישים נחיתות מול ההישגים של קרובי משפחה אחרים, ומרגישים מואשמים על כישורי ההורות שלהם (ותמיד יש בסביבה "נשמות טובות" שנותנות הרגשה כזו).

5. אבל בעיקר, ההורים חווים דאגה, דאגה עמוקה לילד שמסכן את עצמו, טובע בכאב, בדידות, בושה ודחיה, אבל לא מוכן לפתוח שער ולתת להם לעזור לו.

אפשר לומר שבמצבי ניתוק ונשירה, סיכון וטראומה, כל זה כמעט בלתי נמנע. הורים אמורים לתווך את כללי החברה לילדיהם. כאשר יש התנגדות, ההורים נמצאים בין הפטיש לסדן. הנסיונות שלהם לְמַשְׁמֵעַ את הילדים לא מובילים לתוצאות חיוביות, רק לפיצוצים. החברה, מפעילה לחץ על ההורים לחנך. ההורים נלחצים, וזה מוציא מהם אנרגיות שליליות והתפרצויות. נוצר כאן כדור שלג שהופך למעגל אימה...

כל עוד ההורה עסוק במלחמה חסרת סיכוי, הילד נשאר לוחמני וחסום, ואז המצב רק מתדרדר. גם אם ההורה מתייאש ונהיה אפאטי, ההתרסקות בלתי נמנעת. אבל "יבוא השלישי ויכריע ביניהם". יש גישה אחרת, לייצר אמון דרך הרבה "אהבה מקבלת", בסביבה נטולת טריגרים. את רגשות האשמה צריך לשים בצד. יש גבול חד מאוד בין אשמה לאחריות: אשמה היא מבט מייאש ומזיק, אחריות מאפשרת מבט חיובי ולמידה של הכלים הרלוונטיים. ככל שההורים יצליחו להתגייס ללמוד את המהלך הזה, כך הם יוכלו לקצר את המסע המסוכן של הילדים, ולעזור להם לחזור לעשות בחירות טובות.

כדי לשמוע את הקלטת דברי הרב אורי זוהר זצ"ל בענייני חינוך מתבגרים, ניתן להתקשר לקו החינוך: 08-3137881