שווה סיפור: כיפת ברזל

קוראים לי משה. הרבה ממכרי היום מכירים אותי כאדם נחוש, דעתן. רגיש ונחמד, אבל להתחיל איתי – לא כדאי. אני יודע להילחם וקשה לי להפסיד, ולפעמים הרבה מטרות מקדשות אמצעים. את הילדים שלי חינכתי באותה הרוח. הנס שלי זו אשתי, שהיא ההיפך הגמור. אולי בזכותה זכיתי למה שזכיתי.

כילד קטן הגעתי לארץ באוניה. ההתרגשות של הורי, כל המשפחה והאנשים סביב, זכורה לי עד היום כאירוע מרגש במיוחד. האורות המנצנצים מרחוק, ההשתטחות על הקרקע, הדמעות, ארץ הקודש.

משם העמיסו אותנו במשאיות פתוחות, בדרך אל הבית החדש שלנו, שם, בין שתי גבעות פתוחות, הורידו אותנו. "כאן!", הם הצביעו על שום מקום. חתיכות בד מתוחות, גדרות, ושום דבר שמזכיר בית.

אמא התחילה לבכות. אבא ניסה להרגיע. "זה זמני", הבטיחו הפעילים של העלייה, אלה עם הבלורית ומכנסי החאקי הקצרים. אבא החליט להאמין להם, אמא פחות. "יא מזל, זכינו לעלות לארץ הקודש, האדמה לה חיכו אבותינו. יא מזל, ארץ ישראל נקנית בייסורים", ככה אבא, ורק ככה אמא מנגבת את הדמעות. ידיה נחושות, היא חדורת מטרה. עכשיו היא נכונה לכל הקשיים שמולה.

זו היתה רק ההתחלה, קל זה בטוח לא היה. שוכנו באוהל אחד, שבהמשך השתפץ לפחון. אפס תשתיות, אבל היינו מלאים באהבת הארץ, באמונה ובביטחון. אני הייתי הבכור בבנים, עלי היה רוב העול של העזרה לאבא ובכלל. פרנסה היתה בידי הפקידים, והכל התנהל לפי החלטות שרירותיות, אפליות והתנהגות הולמת. מי שציית להוראות מלמעלה, וכיוון בהתאם את עצמו ואת משפחתו – קיבל יותר, ומי שלא – פחות. זה היה פשוט מאוד. בבקרים היינו לומדים בקבוצות, ואחרי הצהריים היו פעילויות חברתיות מטעם "השומר הצעיר". הרוח שנשבה שם היתה שונה מכיוון הרוח שהכרנו מהבית. רוב העולים, חברי, היו כך. כולנו ספגנו ערכים אחרים, וכאן נשבה רוח שקיררה, ניסתה להפיח חיות בכלי לא קיים. בתחילה היינו מזועזעים, מספרים להורים שפכרו אצבעות מהלם, אך עם הזמן התרגלנו. לאט-לאט, חברי החלו מקשיבים ואפילו מסכימים. בכל יום נשר עוד עלה מהעץ העבות של אבותינו. שנה אחרי, רוב חברי כבר היו גלויי ראש. אני וקומץ קטן נשארנו עם כובע הקסקט על הראש. אז גיליתי את הנחישות והעקשנות שלי. הרגשתי דחף עצום, דווקא כזה: אני את הכובע לא מוריד! והם ניסו, בכל הדרכים. אוהו ניסו, ללא הפסקה. אבל אני הייתי שונה מכולם, משה. הפכתי למושג. כמה מהילדים שהכובע היה עדיין על ראשם התקבצו סביבי. היינו חזקים ביחד, גוננתי עליהם והייתי מוכן לספוג בשבילם.

ההתנכלויות היו תכופות, אם זה מצד המדריכים, ואם מצד האנשים בקיבוץ שאליו היינו מגיעים לעבודה, וכמובן החבר'ה שבמעברה. נכון, לא כולם היו נגדנו או התנכלו, היו הרבה מאוד נשמות טובות, אבל אלו שכן, השאירו בי חותם. התמונה שתמיד רודפת אותי היא שיצאתי לקיבוץ, לעזור בחליבה ובקטיף הכותנה, וכך, בסוף יום, כשאני מותש ומתקדם לעבר השער של הקיבוץ, שמתי לב להתגודדות של נוער סביב. חשבתי לתומי שהם מחכים למשאית שתחזיר אותם למעברה. עד שהבנתי שאלה לא בדיוק החברים שלי, כבר היה מאוחר. הגדול ביניהם ניגש אלי, סונט. "עדיין בגלות?", שאל, שולח יד חצופה לכיוון הכובע שעל ראשי. "אל תעז לגעת בו", שאגתי מנהמת לב, והם התחילו להיקבץ, סוגרים עלי. מהר מאוד הכובע הועף מאחד לשני, ואני רצתי, מנסה לתפוס אותו. נער צעיר הייתי, אבל הבנתי שאני חייב לעוף מכאן מהר, וזה חייב להיות עם הכובע על הראש. התמלאתי עוז, הפעלתי את הזרועות, הממתי חלק מהם, וכך, כשהכובע בידי וחלקם גונחים מכאב ההתאבקות, רצתי אל השער. בכוחות לא לי קפצתי מעל הגדר. וכך, כשכולי שותת דם מהברזלים הדוקרים, רצתי בשדות הביתה, לבדי. חושך מסביב, חיות נוהמות, ורק אני ואלוקים, והכיפה. לא יודע כמה זמן פסעתי, מנסה למצוא את הדרך. אולי שעתיים.

הגעתי חבול, עם דמעות בעיניים, לאמא אחת, שלי, שלא אמרה מילה, רק חיטאה עם בד נקי את הפצעים והחבלות, מניחה מולי כעך וכוס מים רותחים מהפתילייה הבוערת.

מאז קרו שני דברים: התקבצו סביבי עוד ילדים, מחפשי הגנה – והחבר'ה שם, בקיבוץ ובמעברה, לא העזו להתקרב אלי.

* * *

הזמן עבר. עברנו לדירת שיכון בפאתי תל אביב. אני כבר הייתי ערב גיוס, ודווקא שם, כשכבר הייתי בחור גדול, חסון, שאף אחד לא מעז להתחיל איתו, האורות של דיזנגוף ואלנבי קרצו לי. פתאום הבנתי כמה אני "דרגה ב'" בעולם החדש במדינה. התמלאתי כעס על הכל, כל מה שנגזל ממני, כל מה שאין לי, על מי שלא מכירים בי.

החלטתי להראות להם, בדווקא, לכל החונטה העליונה, החולצות הכחולות עם השרוכים האדומים. להוכיח לשומר, שהעולה החדש לא טוב פחות מהצעיר. רציתי להוכיח שהציונות זורמת בדמי לא פחות מאשר בשלהם, שאני יכול ומסוגל להגיע לאותן עמדות.

ואז זרקתי את הכיפה. זו היתה ההתחלה, למגינת לב הורי.

הפכתי לחילוני אמיתי. למזלי, אשתי שמרה על קשר חם עם המסורת, כך שילדי נחשפו אליה. גם מצד משפחתי הקרובה, כולם שומרי מצוות, אבל בבית חינכתי כמו שרציתי. הדת היתה מוקצה מחמת מיאוס, הס מלהזכיר כל סממן. חרדים היו מושמצים היטב בסלון הבית שלי, והם ידעו, ילדי, שהנחת שלי היא לראות אותם חילוניים יותר, ומחוברים למקומות כביכול הנכונים – המצליחים. באנו לבנות מדינה מצליחה.

ובאמת, ילדי התחנכו והשתלבו עם החונטה הגבוהה. כולם, באופן לא מפתיע במיוחד, קשורים לכל מיני מפלגות / קבוצות שרדיפת הדת היא הדגל שלהן. אני התמלאתי בנחת.

עד אותו ערב. יצאתי עם הנכד הקטן והכלב לריצה קצרה, ושם, בשדרה, בעיר החילונית המובהקת שלי, ראיתי קבוצת נערים מתגודדת, כאשר עברתי לידם קלטתי את הילד הצעיר שביניהם, מחזיק בכוח את הכיפה, שעד מהרה החלה להתעופף מיד ליד. זו היתה מכת חשמל. פתאום נזרקתי 60 שנה אחורה, לשערי הקיבוץ. ילדים מתקבצים, אני באמצע, והכיפה מתעופפת. באותם רגעים התחברתי לאותו הילד, משה, שם בקיבוץ. באפס מחשבה נכנסתי לתוך המעגל, תופס את אחד הילדים, לוקח ממנו את הכיפה, מחזיר אותה לילד. מנער אותם כהוגן.

"תתביישו", צעקתי. הם היו בהלם. אחד מהם זיהה אותי. "מה קרה, משה? חזרת בתשובה?". הוא הכיר אותי, וזו לא היתה חוכמה גדולה. מיד חברו אלי עוד כמה מבוגרים ובני נוער שהיו שם. כולם נזפו בהם, מוכיחים.

אבל כשחזרתי לנכד שלי, הוא ממש לא הבין למה הגנתי על "הדוס הזה"... ואם קודם חטפתי הלם, עכשיו זה היה נוק אאוט. ככה הנכד שלי מדבר?! הבנתי שעלי לערוך חשבון נפש עם עצמי. כי אחרי הכל, האירוע הזה הוא לא דבר שכיח, והוא לא מעיד על החברה שלנו בכלל. אנחנו עם אחד. אני מבין שהייתי עד לאירוע נדיר, משולי המחנה מבחינה חברתית, אבל למה אצלי בבית, עם הנכד שלי, זה הגיע לפסים כאלו?! כאן נעצרתי לחשוב ולהסיק מסקנות.

הרגעים האלה ניערו אותי כהוגן, מספר ימים הייתי סהרורי. לא יכולתי להסביר לאף אחד מה קרה, וכך, כשנסעתי לאיטי עם המחשבות לאורך הכבישים בגוש דן, קלטתי חנות גדולה של תשמישי קדושה שנפתחה, מזמינה לקוחות. החלטתי להיכנס להיפגש עם "הבור השחור" פנים מול פנים. הסתובבתי, מנסה לנשום את הריח של הטליתות והציציות, מתחיל להתגעגע. המוכר הנחמד ניגש ושאל אם אני צריך לקנות כיפה. לא יודע למה הוא נתפס על זה דווקא, אבל הייתי בשוק. הוא ידע איפה לגעת.

בסוף יצאתי עם כיפה אחת, לבנה. רגע לפני שחזרתי לרכב, חזרתי אחורה. ניגשתי למוכר, ושלפתי לו שטר של 200 ₪. "אם מישהו יבקש כיפה, תקנה לו ממני, באהבה", אמרתי. המוכר חייך, נהנה מהיוזמה. "אחלה רעיון!", הוא אמר. נסעתי משם.

* * *

שנתיים אחרי, ביקור רגעי בערב אצל הבן שלי. רגע לפני שהתקפלתי לקראת יציאה, נפתחה הדלת והנכד שלי הופיע בה, עם--- כיפה על הראש.

הדם של הבן שלי עלה למעלה, למעלה... אני נשארתי קפוא. "מה השטות הזו?", הוא שאג עליו. ושתבינו, הילד שלי לא יודע לצעוק! "מה אתה עושה עניין, אבא?", ענה הנכד בשלוות נפש. "החלטתי ללכת על זה", חייך. "נכנסתי לאיזו חנות של תשמישי קדושה בעיר X, רציתי לבדוק כמה דברים. אחד המוכרים הציע לי כיפה בחינם, אז לקחתי. מה כבר קרה?".

הבן שלי קפא. הפעם אני הייתי זה שהפשיר, מהר מהצפוי. "תניח לו", אמרתי. הבן שלי הסתכל עלי, לא מאמין שממני יצאו המילים האלה...

"איך הגעת לחנות הזו בכלל?", הוא שאל. "אבא, אני בקטע של בודק, אתה לא תבין", אבל אני הבנתי.

למחרת הגעתי לחנות הזו שוב. את המוכר ההוא לא ראיתי, אבל שאלתי, הייתי חייב.

"אתם מחלקים כיפות?".

"בטח, אח שלי, איזו אתה רוצה?", הוא ענה לי בטבעיות. נענעתי בראש. "הנכד שלי היה כאן, ככל הנראה. הוא קיבל כיפה בחינם, מעניינת אותי מאוד היוזמה".

הוא נרתע קצת, צמצם עיניים בחשד, אבל הנחתי עליו יד, הכל בסדר. ואז הוא סיפר שיש כאן מוכר שיזם קניית כיפות, כאשר מי שרוצה לתרום יכול בשמחה בקופה המיועדת לכך בכניסה לחנות. משם הוא ממנף את הפרויקט הזה, והוא מגיע גם לכנסים ולמקומות כמו לוויות, או להבדיל שמחות, ויש ביקוש עצום.

חייכתי. משום מה, זה עשה לי קצת נחת. פתאום משה מצליח להזיז עניינים גם כשהוא במצב הכי רחוק... נפרדתי ממנו בידידות, והתיישבתי ברכב, עושה חשבון פשוט.

כמה פעמים אלוקים קרא לי, וכמה התעקשתי לא להקשיב? ועדיין – הוא הפעיל את הנכד שלי, בשבילי, רק כדי להראות לי שהנה, יוזמה קטנה שלי שינעה מאות יהודים.

חשבתי על זה, ולא ידעתי אם לבכות או לכעוס על עצמי. ממש בא לי לעשות דווקא.

אז הוצאתי את הכיפה מתא הכפפות, והנחתי על הראש.

אם דווקא – אז עד הסוף.