דבורי רובינשטיין (וקשטוק) נפרדת מאבא שלה, עם הרבה הבנות

אתחיל מהסוף: ביום רביעי, למחרת איסרו חג פסח, בשעת לילה, זכה אבי למנוחת עולמים.

אין לי מושג מאיפה להתחיל לכתוב על אבא שלי, ואני מניחה שיהיו כמה וכמה פוסטים עליו, כי נכון שאני הבת שלו, אבל צורת החיים שלו ואופן המחשבה וההתנהגות הם אור ודוגמא לכל מי שרוצה לחיות נכון בעולם הזה.

אני מרגישה שאני לא יכולה לכתוב עכשיו עליו.

כן יכולה לכתוב על החשיבות של ימי השבעה.

אבי היה כמעט חודש בבית החולים, ברוב הזמן מורדם ומונשם. בשבועיים וקצת האחרונים הוא מאד סבל, ולא יכולה היה להגיד מילה.

התפללנו לחסד ולרחמים ושלא יסבול.

ככל שהתקרב חג הפסח, חששנו מאד שהוא ייפטר סמוך לחג, כי זה היה הכי מתאים לו: בלי שבעה, בלי לוויה גדולה, פשוט 'להיחטף'. הוא הרי אמר לנו כמה וכמה פעמים לא להספיד אותו ולא לכתוב עליו כלום בעיתונים.

מזל שהוא לא כתב שלא לכתוב עליו במדיות האחרות, אחרת גם את המעט שכתבתי – הוא היה אוסר.

בליל הסדר זכיתי לשהות לידו, וכך גם בחול המועד ובשבת של פסח.

הרגשתי שהוא חיכה שאהיה לידו והזמן היחיד שיכולתי ממש להיות לידו משמרות ארוכות – היה בחג הפסח, כשהילדים שלי חגגו את החג עם אבא שלהם ואני הייתי פנויה ומשוחררת מהעול של טיפול בילדים.

זכיתי.

זכיתי לקרוא לו את כל ההגדה, מהחל ועד כלה.

זכיתי לשיר לו את ההלל.

זכיתי לנשק לו את היד, דבר שלא נהוג אצלינו, בפעם הראשונה והאחרונה בחייו.

למרות שהוא נפטר בשעת לילה, ולמרות שהלוויה התקיימה ב 12 בלילה, ולמרות שלא היה כרוז שהודיע או מודעות ברחובות, הגיעו המונים ללוות אותו בדרכו האחרונה.

ואחי, בהוראת האדמו"ר שלנו, אמר על אבא שלי כמה מילים שסיפרו על אהבת ה' ואמונת החכמים שהוא דבק בהם.

אבא שלי היה אגדה.

בחסידות שלנו כולם מכירים את מוישה יידא. חסיד בכל רמ"ח ושס"ה שדבק ברבותיו בכל מחיר, ושזכה לשמש אצל חלק מהם בקודש פנימה.

אדם שלא היה נותן מוסר לאחרים, אבל אחרי שרואים את ההתנהגות שלו – כבר לא נעים להתנהג אחרת.

בזכות אבא שלי חזרתי לעולם החרדי ולחסידות שלו, שלי.

בזכות אבא שלי נמנעתי מלחצות קווים אדומים של הלכה, וזה מבלי שהוא אפילו יודע על כך.

לא בגלל שהוא אמר לי, לא בגלל שפחדתי ממנו, אלא כי הערצתי אותו והייתה לי יראת כבוד אמיתית אליו.

מניחה שביום מן הימים ארחיב יותר על העניין הזה, כי הוא ראוי לפוסט משל עצמו.

מהרגע שהחלטתי לחזור לעולם החרדי והחסידי ולבנות בית נאמן בישראל, התפללתי שהוא יזכה לראות אותי מתחתנת עם "מישהו משלנו".

כשהתחתנתי, התפללתי שהוא יזכה לראות אותי מביאה את הילד הראשון לעולם.

כשנולד הבן הבכור, התפללתי שהוא יזכה לגזור לו את התלתל הראשון בחאלקה.

ואז התפללתי שישמע את הבן שלי קורא את אותיות האלף-בית ב"חימישסידע".

ואז...

שיזכה להיות איתנו בבר המצווה שלו.

זה היה החלום שלי, והרגשתי שאני במרוץ נגד הזמן.

בפסח של לפני שנתיים, כשאבא שלי היה עמוק בתוך בעיות רפואיות כאלו ואחרות, ביקשתי שיבטיח לי שהוא יעשה כל מה שהוא יכול כדי להיות בבר מצווה של טובי שלי.

מה הקב"ה יחליט – זה שלו, אבל יש דברים שאנחנו יכולים לעשות בשביל עצמינו.

הוא זכה.

זכינו כולנו.

לפני מס' חודשים חגגנו את בר המצווה כשאבא שלי צלול, שמח ומאושר לשבת על יד הבן שלי בשולחן הכבוד.

מאז, לא העזתי לבקש יותר על יעד מסוים, אלא רק שיזדקן בנחת, בכבוד, בשמחה ובבריאות.

אהבנו את אבא שלי אהבת נפש.

ונאהב אותו תמיד.

אבא שלי היה ואיננו.

הוא זכה ל 8 ילדים שהולכים בדרכו ובדרך אבותיו מאז ומתמיד.

הוא זכה לנכדים חסידים ויראי ה', חלקם תלמידי חכמים של ממש.

הוא זכה גם לראות את הנין הראשון נישא.

הוא האדם היחיד בעולם שהערצתי.

מאחלת לי שאזכה שהוא יהיה גאה בי ובילדי תמיד.

שנזכה להמשיך את דרכו, ולהשתמש בתכונות שירשנו ממנו לטוב, תמיד.

ושיהיה מליץ יושר עלינו, ועל כל עמ"י.

ברוך דיין האמת.

* * *

ימי השבעה עברו.

כולנו חזרנו באופן כזה או אחר לשגרה.

שגרה חדשה.

שגרה שאין בה תורנויות על אבא, ואין שיחות ועידה של האחים והאחיות כדי לעדכן את כולם במצב הרפואי שלו, ואין התייעצויות אם לקחת אותו לבית החולים או שאולי עדיף להביא רופא פרטי הביתה.

פתאום יש שקט מוזר. מעין חור.

לא רק באוזן, אלא גם בלב.

אנחנו יודעים ובטוחים שהוא במקום מעולה בגן עדן. לאף אחד מאיתנו אין בכלל ספק.

ואם ידענו קודם שהוא חי חיים של תורה, יראת שמים וחסידות "של פעם", אז באו המנחמים והמנחמות וגילו לנו עוד סיפורים שלא ידענו, על מי שהיה אבא שלנו בחייו.

וזה, אולי, מנחם מעט.

* * *

בימי השבעה גילינו הלכות ומנהגים שלא ידענו קודם, פשוט כי לא היינו אמורים. ועכשיו, עכשיו אנחנו צריכים לדעת הכל.

למשל, נודע לנו שאסור לבקש מהנפטר שום דבר בשנה הראשונה, כדי לא להטריד אותו בזמן שהוא שרוי בדינו, ולא טוב להפריע את מנוחתו.

ואני מצאתי את עצמי עומדת מעל חלקת האדמה שהוא שוכב מתחתיה, ואומרת לעצמי מאה פעמים: "לא לבקש כלום מאבא. לא לבקש כלום מאבא". והאמת? בניתי על זה כשידעתי שמצבו רע מאד ושהכל עניין של זמן. הרי יש דברים שהוא ידע כבר קודם שצריכים תפילה מיוחדת, ועכשיו, כשהוא למעלה, הוא בטח רואה את מה שהוא לא ידע, ואיך, איך מחכים שנה בלי להתחנן שיפעל מלמעלה בשביל הילדים שלו?

אבל אם זה מה שנכון בשבילו, אז זה מה שיהיה.

* * *

בימי השבעה זכיתי לראות עד כמה הצלחתי, ב"ה, להשפיע טוב בזכותו, ומעכשיו, שכל הטוב שיושפע מהדברים שאני כותבת – שיעמדו לעילוי נשמתו.

הגיעו חברות מההווה ומהעבר, תלמידות מהשנה ומשנים קודמות שמכירות את אבא שלי היטב בזכות שעור ערכים, בו אבא שלי הוא מודל ודוגמא לאדם שערכיו הם עמוד השידרה שלו.

הגיעו נשים שמעולם לא פגשתי ושהן עוקבות באדיקות אחרי הפוסטים שלי, ורק ממה שכתבתי עליו בשנה האחרונה הן הרגישו שהן מכירות אותו, ובאו לנחם, לשמוע מקרוב מי היה אבא שלי.

הגיעו נשים שהכרתי בעולם הווירטואלי שבאו לחבק, לשמוע, להשמיע, להיות איתי בימים מורכבים שכאלו.

הגיעו נשים מכל קצוות הקשת.

אחיות שלי ידעו, שאם מגיעה מישהי שנראית קצת אחרת מ"חרדית קלאסית", אז היא כנראה הגיעה אלי. והנשים ש"נראות אחרת" היו מדהימות כל כך! חלקן בררו איתי קודם אם זה בסדר לבוא במכנסיים או שהן צריכות לחפש חצאית ("תבואי איך שאת. כמו שאת זה בסדר גמור"), חלקן בכלל שאלו אם זה בסדר להגיע או שאולי זה לא מתאים או שמא יביך אותי ("בטח שזה בסדר. מחכה לך"). הרגישות הזו שלהן הייתה מחממת לב. בסוף-בסוף, מה שחשוב, זה איך אנחנו אחד עם השני. לא מה שאומרים בטלוויזיה, לא מה שמסיתים אנשים כאלו ואחרים, כי "העם" זה אנחנו, אני ואת. ואני ואת בסה"כ ממש בסדר אחת עם השנייה גם כשאנחנו שונות בדעות, באמונה, בדרך החיים.

היו שהגיעו מקצוות הארץ ממש. החליפו 2 וגם 3 אוטובוסים כדי להגיע לנחם.

הרגשתי חיבוק ענק.

יש מנחם יותר מזה?

* * *

לאורך ימי השבעה שמענו כל הזמן את ההתפעלות מכיבוד ההורים שלנו. כל אחת אמרה את זה בדרך אחרת, ורבות אמרו שהן למדו מאיתנו, שלקחו על עצמן איזה משהו עבור הוריהן.

מישהי אחת מהמשפחה המורחבת אמרה שהוריה התבגרו מאד, והם לא השקיעו בהם מספיק, ואחרי שהם נחשפו לכיבוד ההורים שלנו, האחים והאחיות, הם קיבלו על עצמם לעשות שינוי גדול, ומאז, בכל יום אחד מהילדים, שהוא בעצמו כבר סבא או סבתא לנכדים, מגיע אליהם, מביא איתו משהו לאכול, לפנק, יושב איתם, מדבר, מעביר איתם זמן איכות. "זה בזכותכם", היא אמרה.

ורק אנחנו לא הבנו על מה ההתפעלות.

אנחנו לא מכירות משהו אחר.

נולדנו לתוך בית שבו ההורים מכבדים את הוריהם, והם במקום הראשון. מבחינתנו, זה הנורמה.

אבל מסתבר שזה לא.

ולמרות זאת, ביננו דיברנו על זה שאפשר היה לכבד יותר, למרות שכל אחד ואחת מאיתנו עשה יותר מכפי יכולתו.

וכמו שכבר כתבתי פעם: מצוות כיבוד הורים לא מתחלקת במספר הילדים! אלא לכל אחד יש 100% מחויבות ואחריות לכבד את הוריו כפי יכולתו, בלי קשר למה שהאחרים יכולים או מוכנים לעשות בשבילם.

אם יש עשרה ילדים, יש 100% לכל אחד מהם! ולא 10%.

* * *

ובהזדמנות זו, אני רוצה להאיר כמה דברים: אשרי הגיסים שלי, שאף על פי שאישה נשואה חייבת בכבוד בעלה ופטורה מכיבוד הורים, הם לרגע לא מנעו ממישהי מהן שלא לכבד את הוריי למרות שלא פעם זה דרש מאמץ מיוחד שבא על חשבונם (קיצור שולחן ערוך, מ"ג, י"ג)

ואם כבר ענייני כיבוד הורים, נזכרתי שפעם, בתקופת השיא של ההתדרדרות הרוחנית שלי, כשהייתי לבושה שונה מהמקובל, והולכת למקומות שהם בחיים לא היו מדמיינים שמישהו מהמשפחה שלהם ידרוך שם, וכל אורח חיי היה רחוק מאד מהדרך שלהם, שאלתי את אבא שלי איך הוא לא מעיר לי.

והתשובה שלו היממה אותי: כשם שיש לילדים מצוות כיבוד הורים, גם להורים יש מצווה שלא להעיר לילדיהם כשהם יודעים שהם לא יקיימו את דבריהם, ובכך למנוע מכשול מהילדים.

די בסיפור הזה כדי להבין מי היה אבא שלי!

מיותר לציין שהוא זכה בחייו ובמשך 14 שנים לראות אותי חוזרת ובגדול, נישאת לאדם "משלנו" ומחנכת את ילדי בדרכו.

רק עכשיו, לכבוד הפוסט הזה, פתחתי קיצור שולחן ערוך כדי למצוא את הסעיף עליו דיבר אבא שלי, והנה הוא לפניך: (יז) "אסור לאדם להכביד עולו על בניו ולדקדק בכבודו עמהם, שלא יביאם לידי מכשול, אלא ימחול ויעלים עיניו מהם, שהאב שמחל על כבודו, כבודו מחול".

* * *

יש הרבה דברים שאני גאה בהם במשפחה שלי. אחד מהם זה הכרת הטוב: ביום הראשון של השבעה, כשפחות מנחמים מגיעים, ישבה אחת מאחיותי והרימה טלפונים בזה אחר זה לאנשי מקצוע שונים שליוו את אבא שלי בשנים האחרונות, רק כדי להודות להם.

היא התקשרה לפיזיותרפיסט הערבי, לרופא המשפחה, לאחות הראשית של המרפאה, לספק של בלוני החמצן... מעבר לזה, היא עדכנה אותם שכבר לא צריכים את הבלונים ושהם יכולים לבוא ולקחת. החברה המספקת נדהמה, כי בד"כ, לדבריהם, לוקח לילדים של הנפטר/ת הרבה זמן עד שהם מיידעים שהם כבר לא צריכים את הבלונים. ומה אחותי ענתה? שהיא יודעת כמה היה קשה לה לקבל את האספקה לאבא, כי היו חסרים בלונים, ולכן חשוב לה שמיד מישהו אחר יוכל לקבל בלון חמצן!

אחות אחרת כתבה מכתב תודה לצוות המטפל בבית החולים.

ומתברר שרובנו יצרו קשר עם המטפל הגוי רק כדי להודות לו (בשבעה הוא הגיע לנחם והתפרק בבכי במש זמן רב. הוא אמר שהוא עבד בהרבה משפחות, אבל אין כמו המשפחה שלנו, ואין כמו אבא שלי)

ואני, כשהייתי בתורנויות אצל אבא, דאגתי לפנק את האחיות בשוקולדים שווים.

* * *

לסיום, בימי השבעה מספר נשים הביאו איתן את הקטע הבא, שאותו כדאי להגיד בכל יום, וודאי בשנת האבל הראשונה, כדי שיעמוד לזכות הנפטר/ת ויסייע להם לעלות למקום גבוה יותר בגן עדן, וטוב להגיד אחרי "מודה אני" בבוקר, ולתת פרוטה לצדקה.

שמה כאן את הציטוט: יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו, שתקבל ברחמים וברצון כל מעשה הטוב אשר אני עושה בין במחשבה בין בדיבור בין במעשה, ויהיה הכל לזכות למנוחת ולעילוי נפש רוח ונשמה של אבי משה יהודא בן טוביה ויהיה רצון שתהא נפשו צרורה בצרור החיים (מפלא יועץ / כיבוד אב ואם).

בהזדמנות זו, תודה רבה על מאות המיילים וההודעות שקיבלתי. מחמם את הלב!

יהי רצון, שכל הדברים שכתבתי יעמדו לזכותו של אבי, משה יהודא בן טוביה, וכל טוב שייצא מדברים אלו וישפיע על אחרים יהיה לעילוי נשמתו.

איתך, גם באבלי.

דבורי רובינשטיין (וקשטוק) היא מייסדת ומנהלת "מרכז סוויטש" לשינוי. לפרטים נוספים אודות דבורי, לחצו כאן.