לימור זוסמן: "לילה אחד ההורים שלי נסעו לחתונה, ולא חזרו ממנה"

למרות שעברו כבר 23 שנים מאז, את הסיפור של אסון ורסאי כנראה איש מאיתנו לא ישכח לעולם: חתונה שהפכה ברגע אחד לטרגדיה, כשרצפת האולם קרסה וגבתה את חייהם של 23 קורבנות והביאה לפציעתם של למעלה מ-300 איש. אבל מה שכבר הספקנו לשכוח הוא את הדמויות, שהסיפור הזה שינה את חייהן ומלווה אותן עד היום. אחת מהן היא לימור זוסמן, שהייתה אז ילדה בת שש, בת שלישית מתוך ארבעה ילדים שאיבדו את שני הוריהם באחת. "גרנו אז בירושלים, בפסגת זאב", היא מספרת. "זו הייתה חברה של אמא שחיתנה את הבן, לא משהו קרוב. ההורים שלי התלבטו אם בכלל ללכת, ובסוף החליטו רק לקפוץ לביקור קצר להגיד מזל טוב.

"האמת? אני חיכיתי שהם ילכו, כי רציתי לבלגן את הבית עם אח שלי, ואז הלכנו לישון. בבוקר התעוררתי מצימאון לא רגיל שהציק לי וצרחתי: 'אבא אני צמאה, אבא מים'. הוא לא ענה, וזה היה מוזר. קמתי והלכתי לסלון, וחיפשתי אותו. במקומו, ראיתי את סבתא שלי יושבת שם ובוכה. היא סיפרה שההורים שלי עברו תאונה וצריך להתפלל לרפואתם. היום אני יודעת שזה כבר היה סופי, אבל היא התקשתה לספר לי. זמן קצר לאחר מכן הודיעו לי שהם נפטרו. אני זוכרת שבאותו רגע פשוט הבנתי בהבנה עמוקה שיש לי מעכשיו רק את עצמי, ושיש לי שמירה מיוחדת משמיים. יש לי תמונה מהרגע הזה, שמישהו בסמוך צילם אותי – לימור בת השש מצביעה על הכוכבים ואומרת: 'אבא, אמא והשם שומרים עליי'. ברגע אחד גדלתי ב-30 שנה".

מיד לאחר התאונה, הילדים היתומים עברו לגור אצל דודים. מאז, היא מתארת, החל מסע ההישרדות של חייה. "לא הייתה איזושהי שיחה, התייחסות, דיבור על האובדן. כל בני המשפחה התאבלו והיו שקועים באבל שלהם, וזהו. לא היה מי שראה אותי, שידע לתווך לי את זה. אני לא אומרת את זה בשיפוטיות, אבל בחוויה שלי הייתה פה ילדה קטנה שאף אחד לא ראה אותה. הבנתי שאם ברגע הזה לא ראו אותי – לא יראו אותי יותר לעולם. זו ההבנה שנפלה לי: אני אתחתן בכוחות עצמי, אין לי קומבינות ומי שיסדר לי את הדברים, אין לי אבא ואמא יותר. ואם אני אלך לטפל בעצמי ויהיה מי שאכפת לו – אצטרך לשלם על זה כסף".

היום היא כבר בת 29, אם לשישה ילדים, מתגוררת בתל ציון. אבל כדי להגיע לנקודת הזמן הזו, יחד עם הכוחות והתובנות שלה, לימור הייתה צריכה לעבור מסע ארוך ומשמעותי מול עצמה ומול החיים.

"אני רוצה לשים דגש דווקא על האור, דווקא על הניסים שראיתי בחיים, על כל ילד שהוא לא מובן מאליו. על הטיפולים הרגשיים שעברתי ולא ויתרתי על הנפש שלי. היה בי משהו שממש נלחם. ידעתי שאם לא אעבד את מה שעברתי בחיים לא יודעת איך אמשיך ככה, והלכתי וטיפלתי בעצמי. היום אני יודעת שהיה שווה לעבור את הכל. הייתי בחוויות האלה עד הסוף ולא ברחתי, לא ויתרתי לעצמי, הסכמתי לקבל את זה שיש בי ילדה כאובה ופצועה שההורים שלה נטשו אותה יום אחד, ולקבל את כל מה שעברתי בדרך.

"הבנתי גם שזו המציאות של חיי, ושאני, ורק אני, צריכה לבנות את החיים שלי, כשאין אף אחד מסביב שיגיד לי את זה. הבנתי גם שאין קשר בין רמת האמונה שלי לילדה הפצועה שבתוכי, ואני צריכה לחבק את המקום הזה ולא לשפוט אותו".

"היום הכי שמח בחיים שלי היה גם היום העצוב בחיי"

כשהייתה בת 19 וחצי נישאה, ראשונה מבין אחיה. "כשרצינו להתחתן, והיינו צריכים לפתוח תיק ברבנות ולהציג תעודת נישואין של ההורים, באתי עם תעודת הנישואין של ההורים שלי. אבל בתעודת הזהות שלי כתובים שמות של הורים אחרים, הדודים שאימצו אותי, והסברתי. אבל לא יכלו לקבל את זה, ולא היה עם מי לדבר. הייתי כבר קרובה לתאריך של חתונה, הסתכלתי לשמיים ואמרתי להשם: 'אתה לקחת לי את ההורים ונתת לי את בעלי, אתה לא תשאיר אותי בסיטואציה ההזויה הזאת'.

"ואז הלכנו לרבנות בעיר אחרת, וגם שם לא ידעו איך לעזור לי. אחת הפקידות הציעה לי להתייעץ עם רב, שהיה קשור למחלקת הכשרות בכלל. כשסיפרתי לו את הבעיה שלי, הוא הסתכל עליי והתחיל לבכות. ואז התברר שהוא זה שחיתן את ההורים שלי, שהוא ממש זוכר אותם, ושהוא גם קרוב משפחה שלי. הוא מכיר את כל הסיפור, כלומר הוא לא היה צריך להוכיח כלום, והוא סידר הכל תוך שתי דקות, ובסוף הוא היה זה שגם חיתן אותנו. הייתי המומה, איך הגעתי לרב שחיתן את ההורים שלי, ואיך בסוף הוא גם חיתן אותנו...? היינו בהלם, לא הצלחנו לדבר. הרגשנו רמת השגחה מטורפת. וזה רק סיפור אחד מתוך רבים שאנחנו מרגישים כל פעם מחדש כמה אנחנו מושגחים. בסוף, זה הכל איך אנחנו מסתכלים על הדברים".

את החופה שלה היא לא תשכח לעולם. "האחים שלי עמדו לידי, אבל זה היה מאולץ, כי אני השלישית במשפחה אבל הראשונה שהתחתנה, והיו לי אחים גדולים שלא היו נשואים עדיין. את כל ההכנות לחתונה עשיתי לבד. אני לא זוכרת שמישהו שאל אם אני צריכה עזרה ואיך אני מסתדרת. בעצם, היום הכי שמח בחיים שלי היה גם היום הכי עצוב בחיים שלי, להתחתן בלי אבא ואמא זה כאב שאי אפשר לתאר. יש לי תמונות בחופה בוכה. שאלתי את עצמי אחר כך למה בכיתי ככה, ולמה הם לא פה. מצד אחד הרגשתי אותם, האמנתי שהם שם. אבל היה גם את הכאב של ההיעדר הפיזי שלהם ברגע גדול כל כך בחיים שלי, הרגשתי עצב ושמחה ביחד".

לימור מלווה את אחותה הקטנה לחופה

את מתארת חוויות של אובדן אמון בעולם בגיל צעיר כל כך. מנגד, את מתארת שהתחתנת כבר בגיל 19. איך הצלחת?

"זה פשוט היה עניין של מה הצורך הכי חזק שעלה על הצורך השני. כך שלמרות החוסר העמוק באמון ידעתי שאני רוצה בית, יציבות, והבנתי שאני אצטרך לתחזק את זה, לגמרי לגמרי לבד. עד היום יש קשיים, אבל יש גם תיקון. בן הזוג יכול לרפא צלקות עבר, וגם להפגיש אותנו איתם. זה פוגש אותנו בכל הרבדים. פעם, אם למשל בעלי מאחר לי ברבע שעה מהתפילה – ישר חשבתי שמישהו הולך להגיד לי שהוא לא יחזור. משהו ביכולת השיפוט שלי נפגע בגיל צעיר, ולא יכולתי לשפוט את עצמי על כך, והבנתי שיש לי הרבה עבודה עם עצמי. היום אני ברוך השם כבר במקום אחר לגמרי".

איך זה להיות אמא היום, כשאת איבדת אמא בגיל 6?

"אני מגדירה את עצמי 'אמא טובה דיה'. כלומר, אני משתדלת לתת לילדים שלי את הצרכים שלהם, אבל גם לשים להם גבולות. ואני תמיד עם עין כלפי חוץ, לילדים שאין להם. לראות שבמסיבת סיום כל האימהות נמצאות ואין אף ילדה שרוקדת לבד. לצייד את הילדה שלי בעוד עלי חסה וביצה קשה למסיבת פסח בגן למקרה שילד ישכח. לתת למורה בתחילת שנה חבילת עפרונות, למקרה שילד לא יביא. בשבילי, להיות רגישה כלפי מישהו אחר זו הדרך היחידה שלי לתקן את הילדה הפצועה שבי. אם השם נתן לי ניסיון – הוא נתן לי תיקון דרכו, שעבורי הוא להיות אמא טובה לילדים שלי, וגם לילדה שבי".

הילדים שלך יודעים מה עברת?

"ודאי. הם יודעים שסבא וסבתא בשמיים ושככה השם רצה, והם במקום טוב. לגדולות יותר סיפרתי גם שלא היה לי פשוט ושגידלתי את עצמי. אבל אני אף פעם לא נכנסת לזה יותר מדי, כדי שלא יפתחו חרדת נטישה שגם אמא ואבא יכולים להיעלם. עבורם, יש לפחות סבא וסבתא בצד השני".

איפה האסון שחווית פוגש אותך בזוגיות?

"כשאתה מתחתן, מתחזקת העובדה שאין תחליף להורים, שבן זוג זה לא אבא ולא אמא, זו אהבה שונה. לקבל את זה שאין תחליף להורים – זה היה הדבר הכי קשה שחוויתי, העובדה שאני מבינה שלא אמצא תחליף. בתת מודע חיפשתי כל הזמן, עד שהבנתי שאין אהבה ללא תנאים.

"פעם שאלתי המון: למה לו יש הורים ולי אין? למה יש מי שילווה אותו לחופה ואותי לא? עד שהבנתי שזה שיש לו הורים – זו מתנה מבחינתי. שזה שהוא לא חווה חוסרים כל כך גדולים כמוני, והייתה לו בריאות הנפש, זו גם ההצלה שלי במה שהוא מביא לזוגיות שלנו, כי אין תחליף לנוכחות של הורים".

בשנים האחרונות בחרה לימור ללמוד ייעוץ זוגי והנחיית הורים – דווקא כדי להעניק וללמוד במקומות שבהם היא חסרה. "עם הזמן הבנתי שהשם נתן לי איזושהי רגישות להבין אנשים, ובתור מי שהיה לה מודל של אמא רק עד גיל שש, החלטתי ללמוד את זה לעומק – עבורי, וגם כדי שאוכל לעזור לאחרים. הלכתי ללמוד איך להיות אמא יותר טובה ובת זוג יותר טובה, ולעזור לזוגות להבין את עצמם טוב יותר ואת המקום שהם פועלים ממנו. להבין את הצורך של השני, לחבר את האדם לעצמו ולילד שבו. עד היום, כששואלים אותי במה אני עובדת, אני אומרת שאני עובדת על עצמי. רק בשנים האחרונות הבנתי שאני שייכת לתחום הטיפול. זו השפה שלי, זה הייעוד שלי".

המשפחה של לימור זוסמן

"רציתי להגיד לכולם: אל תרחמו עלינו, אנחנו לא קורבנות"

לאחר האסון הנורא בשמחת תורה, החליטה לימור להיחשף עם סיפורה האישי ולחזק את יתומי הטבח דרך הטרגדיה האישית שלה והצמיחה שלה ממנה. כחלק מכך, היא שלחה לעיתונאית סיוון רהב מאיר מכתב עידוד שכתבה, אותו הקדישה במיוחד לאביגיל עידן בת הארבע שנחטפה לעזה ואיבדה אף היא את הוריה שנרצחו. פרסום המכתב יצר הד ציבורי גדול וגרר תגובות נרגשות.

"כשישבתי כילדה בשבעה, הרגשתי שכל אחד עסוק בכאב שלו, וגם כשנעלמתי הרגשתי שאף אחד לא שם לב אליי. עד היום יש בי צורך לפצות ילדים אחרים. דרך המכתב, רציתי להעביר מסר בקשר למקום הזה של כל כך הרבה יתומים, איך מתמודדים, איך מעכלים את הדבר הזה, איך מתווכים להם את מה שקרה, ושישימו לב אליהם. יחד עם זאת, רציתי גם להגיד: אל תסתכלו עלינו כאנשים חלשים, כקורבנות, אלא כאנשים חזקים. רציתי לזעוק את הזעקה של היתומים. תנו לנו לבנות את עצמנו בגבורה.

"כתבתי לא מזמן גם לתומר זק, שאיבדה את הוריה ואת אחיה בטבח בכיסופים, ונשארה רק היא ואחיה. פניתי גם לדוד של אביגיל עידן הקטנה, שנכנסה ללב של כולנו. שלחתי לו את המכתב, והוא הודה לי ואמר שישמח להיפגש יום אחד. קיבלתי פניות גם מהרבה עיתונאים ואנשי תקשורת".

מה החזיק אותך כל השנים האלה?

"האמונה שיהיה טוב. כל הזמן אמרתי את זה לעצמי: 'תאמיני שהכי טוב יגיע לך, הכי חיובי, הכי בריא, הכי מדויק'. אז יש גם רגעים לא פשוטים, כמו זה שאין מי שילווה אותי בלידות ויכין לי אוכל בשבתות, אבל האור הוא הרבה יותר גדול מהחושך. לפני שבוע, למשל, התפניתי לבד לבית חולים כי הייתה לי דלקת ריאות. בעלי לא יכל לבוא איתי, כי הוא היה צריך לשמור על הילדים, ונורא הצטערתי.  הרמתי עיניים לשמיים ואמרתי: 'ריבונו של עולם, בית החולים כל כך קרוב לבית של ההורים שלי, והם לא פה איתי, אבל ברור לי שהעזרה שהם יכולים להגיש לי היום מלמעלה היא יותר ממה שיכלו אילו היו חיים'.

"להפתעתי, לאורך כל האשפוז, שהיה ממש בערב החג, ליוותה אותי אישה בשם רחל, שאני לא מכירה ולא ראיתי מעולם. היא התעקשה שהיא לא עוזבת אותי, הייתה איתי בכל הבדיקות, עד שהחליטו לשחרר אותי. גם אז, כשהרופאים החליטו שאני צריכה חמצן, היא נסעה עד בית החולים שערי צדק בשבילי, והחזירה אותי עד הבית. לא ביקשתי ממנה דבר, ולא הצלחתי להבין עד הרגע האחרון מי היא ומה היא עשתה שם. השם פשוט שולח לנו שליחים.

"גם כשילדתי, הרב קנייבסקי בא לנהגת של הרבנית קולדצקי בחלום ואמר לה שתלך לבית החולים ושיש שם יולדת, שתעזור לה. הנהגת הכירה אותי, ידעה שאני בהיריון, ושאלה אם ילדתי במקרה. כשאמרתי שכן היא התעלפה, כי היא הבינה שהוא התכוון אליי, כי הרב זצ"ל היה רגיש מאוד ליתומים. והיא הגיעה אליי לבקר, וסידרה לי כל מה שהייתי צריכה: סוויטה במעייני הישועה, בגדים ודברים לתינוק. הייתי המומה, אמרתי לה: 'איך ידעת? מאיפה באת אליי?'. אין מי שיעשה לי פרוטקציות, אז השם בכבודו ובעצמו, בניסים ונפלאות, כל פעם מראה לי שהוא אף פעם לא שוכח אותי.

"אני אומרת כל יום תודה על כל הטוב. אני לא רואה חושך, אני רואה ניסים. אני רואה מציאות של רק להודות להשם. זה לא אומר שלא קשה, ושאין חוסר ביטחון ממה שאיבדתי ושאני לא צריכה לעבוד קשה, אבל יש גם צד חיובי וטוב. יחד עם זאת, חשוב לי להגיד שאנחנו לא שופטים אנשים שבוחרים אחרת, שיש להם כוחות אחרים לניסיון שלהם".

אין בך כעס לפעמים?

"אמא של החתן, שהייתה חברה של אמא שלי, פגשה אותי באחת השנים בבית העלמין, ביום העלייה לקבר, והתחילה לבכות ולצרוח שזה בגללה שאנחנו יתומים היום, ושהיא אשמה בכל מה שקרה. הסתכלתי עליה ואמרתי לה: 'את יודעת שאם זה לא היה קורה בחתונה, זה היה קורה בדרך הביתה? הם היו צריכים ללכת, אז מי אנחנו בכלל?'.

אולמי ורסאי בעת האסון (צילום: פלאש 90)

"ולא רק זה. זמן מה לפני האסון, ההורים שלי הלכו לאיזשהו אירוע אחר. היה שם רב גדול, ואמא שלי ביקשה מאבא שלי שילך לבקש ממנו ברכה. הוא בירך אותם בברכה שאז הייתה נראית משונה לכאורה: שלא ימותו מוות משונה. אחרי האובדן, אחיות של אבא שלי חזרו אליו ושאלו אותו למה הוא לא מנע את זה ואיך הוא ידע, והוא אמר: 'אני רק בירכתי, מה שהשם קבע זה ממנו. אין טעויות מאת השם'.

"אז לא רק שאין כעס, לא היה כעס מעולם. יש אפילו תודה שזו דווקא אני, כי היום אני יודעת שלי יש את הכוחות, אבל מתפללת שאחרים לא יעברו את זה. כשזה קרה, הצבעתי לכוכבים ואמרתי: 'השם נתן, השם לקח, יהי שם השם מבורך'. החיים שלי רוויים בסיפורי ניסים בלתי אפשריים ובכוחות על-אנושיים שהוא נתן לי, כדי לעבור את כל מה שעברתי בדרך. בחלוף הזמן, אני יכולה לומר שכל מה שביקשתי מהשם קרה, ואני מרגישה שיש עליי שמירה מיוחדת. רק כשגדלתי למדתי כמה כוח יש ליתומים, הם הכי קרובים להשם".

לימור זוסמן התארחה בתוכניתה של מורן קורס, "לא מובן מאליו". הריאיון המלא ישודר בקרוב