"אני צריך דחוף פגישה, אשתי מאיימת עלי בגירושין"

יום אחד אני מקבל טלפון בהול מאדם בשם דוד. "אני צריך דחוף פגישה, אשתי מאיימת עלי בגירושין".

כמה ימים לאחר מכן הם נכנסו אלי לקליניקה.

הפגישה הראשונה הייתה רווית מתח ולחץ. נראה היה שהשאלה הכי משמעותית שריחפה באוויר הייתה "מי פה הנורמלי ומי צריך עזרה" / "מי אשם ומי קרבן".

בתחילה ישבה שרה על הכיסא, שלובת ידיים. כל תנוחת הגוף שלה ניסתה לשדר: "הסיפור הזה לא קשור אלי".

דוד היה זה שפתח את הפגישה. דוד לא ישב בנחת על הכורסה, הוא קם והתיישב, קם והתיישב, הוא הסתובב סביב עצמו תוך כדי שיח איתי.

הוא נראה טרוד וקצר רוח, אפילו לא הצליח להישיר אלי מבט במשך יותר מכמה שניות.

דוד תיאר מתח בלתי נסבל בבית. "כבר כמה חודשים ששרה מאיימת עלי בגירושין. המצב בינינו נהיה קשה יותר ויותר. כבר היינו אצל המון יועצים, וכולם הרימו ידיים, אבל אני עדיין לא הרמתי ידיים, ואני רוצה לנסות אותך.

"אני לא יודע מה אשתי רוצה ממני. אני עושה כל מה שהיא מבקשת ממני. נכון שאני לא בדיוק 'פודל' כמו שהיא הייתה רוצה, אבל היא מנסה לנהל אותי, ומה שאני יכול אני עושה בשבילה. היא מגזימה עם הבקשות שלה, ואני יודע שלעולם היא לא תגמור, מה שאני אעשה לא יספק אותה".

לפתע צלצל הטלפון של שרה. שרה פתחה את תיקה ושלפה ממנו את המכשיר.

"הנה, אתה רואה את הטלפון שלה, אני קניתי לה אותו. הכי חדשני, הכי נוח. העיקר שיהיה לה כמה שיותר טוב".

"ממש", גיחכה שרה, "מה אתה עושה עסק מהמכשיר המסכן הזה".

"מכשיר מסכן?", הזדעזע דוד. "ככה את מדברת?".

"כן. בוא נבדוק כמה הוצאת על הטלפון שלך, וכמה על שלי", הגיבה שרה בציניות.

"אתה רואה אותה", פנה אלי דוד, "ככה כל הזמן. מה שאני לא אעשה - לא יספק אותה. 24/7 אני משרת אותה, והיא לעולם לא רגועה".

לפתע התרוממה שרה מכיסאה ופנתה לכיוון הדלת, ואז סובבה את ראשה לאחור והודיעה לדוד: "אם הגעת לכאן כדי לדבר על הבעיות שלי - אז אני הולכת. מבחינתי אין טעם שנקבל עזרה כשהמטרה היא לדון בי. הגיע הזמן שתתחיל להסתכל לעצמך בעיניים".

"שרה", ענה דוד בנימה מתפייסת. "לא התכוונתי להגיד שאת לא בסדר. רק התכוונתי להסביר  שאני חסר אונים, כי אני משתדל ככל יכולתי ואת לא מרוצה. אז אני רוצה לקבל הדרכה להבין איפה אני טועה".

"זה ממש לא היה נשמע כך", שרה נשארה נוקשה. היא סרבה להתרכך.

"אני מבטיח לך, למה את לא נותנת צ'אנס?".

"כי אני לא מוכנה יותר לשמוע ממך מילה נוספת של האשמה. אתה צריך להבין שאתה הוא זה שצריך להשתנות. אני מבחינתי מיציתי, ושוב אני חוזרת, שאני לא רואה כל טעם להמשיך את הקשר בינינו".

דוד החוויר. הלחץ שלו טיפס ועלה. "שרה, אני דורש ממך לחזור לחדר!". דוד ניסה לשדר עוצמה וביטחון, אבל הרעד שלט בו ומילותיו יצאו קטועות ובהולות.

"אני יכול להתערב לרגע?", שאלתי.

"בטח, בטח, כבוד הרב", הגיב דוד בכניעה ובציפייה בולטת.

שרה שתקה. היא נותרה בעמדתה ליד הדלת.

"אני מבקש לשמוע מכל אחד מכם מדוע הוא בא לפה".

"טוב", נאנח דוד. "כמו שהסברתי, אנחנו נשואים כבר שמונה שנים. תמיד היה קשה, אבל איכשהו סחבנו. בזמן האחרון ה'קושי' הפך לבלתי נסבל. שרה עוזבת המון פעמים את הבית בלי כל התרעה, עם או בלי הילדים. היא עושה את זה בזמנים הכי מאתגרים. ערב חג, שעה לפני החג, אני יכול פתאום למצוא את עצמי לבד. או באירועים משפחתיים וכדומה".

"שים לב", התערבה שרה. "אתה שוב עסוק בי במקום לדבר על הבעיות שלך".

"נכון, נכון", הגיב דוד. "אני הקדמתי את כל ההקדמה הזאת כדי להסביר את המצב. כעת אני אדבר על עצמי".

"כמו ששרה אומרת, יש לי המון בעיות. אני לא מצליח לשמור על יציבות בעבודה. בשנים הראשונות למדתי בכולל, אבל העול של הבית לא אפשר לי להקפיד על זמנים. הייתי חייב לשלוח את כל הילדים בבוקר, ולפעמים יש ילד חולה וכל מיני אילוצים. אז הייתי מאחר או מחסיר בכולל, ובשלב מסוים כבר לא שרדתי. ירדתי לחצי יום, ובערב עסקתי בסופרות סת"ם. אבל גם בעבודה הזו ממש קשה לי, כי אני לוקח על עצמי פרויקט ובבית כל הזמן צריכים עזרה, אז אני לא מצליח לשבת על העבודה ברצף, ואז לקוחות היו מתרגזים עלי שאני לא עומד בלוח הזמנים, ואני הייתי מתמלא במתחים.

"אז עזבתי את העבודה הזו ונהייתי רב'ה בחיידר. חשבתי שכשאהיה מחויב למסגרת ולתלמידים שמחכים בכיתה אז יהיה טוב יותר, אבל רק נהיה גרוע יותר. כי לתלמוד התורה הייתי מאחר, ולא מגיע מוכן לשיעור, ואז ספגתי בושות גם מהתלמידים, גם מההורים וגם מההנהלה.

"אשתי תמיד אמרה לי שיש לי הפרעת קשב. היא רק רצתה שאקח ריטלין. אני הרגשתי שזה לא קשב אלא משהו רגשי, אבל בכל זאת ניסיתי לקחת ריטלין, וזה ממש לא עזר, רק הוריד לי את התיאבון ועשה לי עצבנות".

"אתה יודע למה זה לא עזר!", התערבה שרה שוב. "כי לא התמדת. אם היית מקפיד על ההוראות של הפסיכיאטר, אז אולי היית מתחיל לראות שיפור. אבל אף פעם לא חזרת אליו עם בקשה למעקב. תרופה פסיכיאטרית זה לא הוקוס פוקוס, זה תהליך. כל החיים שלך אתה כזה. לא יודע להשקיע כמו שצריך, וקופץ כל רגע מדבר לדבר".

"כן", אמר דוד, "אבל הכדור עשה לי כל כך רע. למה שארצה להזיק לעצמי? למה שאפגע בעצמי?".

"אין בעיה", הגיבה שרה. "כבר אמרתי לך שמבחינתי, אם אין שיפור מצידך אז אני סיימתי".

דוד החוויר שוב, ואז חזר ופנה אלי. "אז שאלת בשביל מה הגעתי. הגעתי כדי לשמוע מה עוד אני יכול לעשות כדי שלשרה יהיה טוב".

"ולמה אתה רוצה שלשרה יהיה טוב?", שאלתי.

דוד נדהם. גם שרה נראתה מופתעת.

"מה זאת אומרת? אני לא רוצה שהבית שלנו יתפרק!".

"למה אתה פוחד שהבית יתפרק?", המשכתי לשאול בנחת.

"חס ושלום!", הגיב דוד בזעזוע. "זו אופציה שאני לא מוכן אפילו לשמוע עליה!".

"חשוב לי להבין למה", לא ויתרתי.

"אין על מה לדבר, אני לא מוותר על אשתי בעד שום הון שבעולם!".

בלי משים התחילה שרה לחזור לכיוון הכורסה. עיניה נפקחו בתימהון, נראה היה שהיא כלל לא ציפתה לתפנית כזו.

"מה הסיבות לכך שאתה לא מוכן לוותר על אשתך?", המשכתי לשאול אותו בשלווה.

"לאשתי אין תחליף, היא אישה מוצלחת. בכל מקום מעריכים אותה, היא המורה הכי מבוקשת ומנהלת פרויקטים גדולים מאד בתיכון שבו היא עובדת. כל הזמן רק מוסיפים לה שעות ורבים עליה בכל מקום עבודה, מה אתה מדבר בכלל?".

"ומה איתך?", פניתי לשרה, "האם את מוכנה לוותר על דוד?".

"אני יכולה להיות כנה? כיום אני במצב שאני מרגישה שדוד רק מכביד עלי".

"איך אתה מרגיש, דוד, כששרה מדברת ככה?", פניתי חזרה לדוד.

"אה, אני רגיל לזה", ענה דוד בפשטות. "זה לא משהו חדש. אני חושב שמאז ומעולם שרה לא ממש העריכה אותי".

"ואיך זה בשבילך, לחיות עם אישה שלא מעריכה אותך?".

"אה...", כחכח דוד בגרונו, "האמת שלא כל כך חשבתי על זה. אני רגיל לחשוב על כך שיש לי הזכות להיות הבעל שלה, אף פעם לא חשבתי איך זה מרגיש לי שהיא לא רוצה להיות האישה שלי".

"ואתה רוצה להמשיך לחיות כך?", הקשיתי.

"מה זאת אומרת?", מיהר דוד לענות. "התרגלתי לחיות ככה, וזה בסדר גמור".

"זה בסדר, או גמור?", שאלתי בהלצה. "אתה בטוח שזה בסדר?".

"כן. לי טוב, אבל אני רק רוצה שתעזור לנו עם העניין של שרה שכל הזמן מאיימת לפרק את הבית", התעקש דוד בנימה של טובע המנסה לאחוז בקש.

"תראו", פניתי לדוד ולשרה יחד. "שמעתי את הקשיים שאתם מתמודדים איתם, וגם הבנתי היטב מה אתם רוצים ממני. אתה, דוד, רוצה פתרון לפחד שלך מכך ששרה לא מרוצה ומוכנה לפרק את הבית, ואת, שרה, רוצה ממני פתרון לכך שדוד לא עונה על הצרכים הרגשיים שלך. בעצם, אם נתבונן טיפה יותר לעומק, אז כל אחד מכם רוצה למצוא פתרון למצוקה שלו דרך שינוי אצל בן הזוג.

"אתה, דוד, תהיה רגוע כששרה תהיה מרוצה ממך, ואת, שרה, תהיי רגועה כשתתפטרי מדוד, או כשדוד יתחיל לענות על הציפיות שלך.

"אני מרגיש שאני יכול לעזור לכם, אבל לא בדרך שאתה רוצים את העזרה שלי. אני לא הולך לגרום לשרה להיות מרוצה ממך, ואני גם לא הולך לגרום לדוד להיות חזק עבורך. אני כן רוצה להציע לכם לצאת למסע שבו כל אחד מכם יתחיל להתבונן על עצמו, ולחפש את הסיפוק ותחושת הערך מתוכו, ולא דרך בן הזוג – וכרגע, גם לא דרך היפרדות מבן הזוג".

"אבל כבוד הרב!", הזדעק דוד, "אין לנו הרבה זמן. שרה הודיעה לי שהיא לא מסוגלת יותר, חייבים למצוא פתרון מידי!".

"אני מבין", עניתי ברוגע מוחלט. "ואני לא רוצה לספק לכם פתרונות. אני גם לא יודע וגם לא מאמין בפתרונות מידיים. ואני רוצה לשאול אותך שאלה שדורשת אומץ: האם זה שאתה נבהל ומחפש דרכים איך להשאיר את שרה בבית, האם זה גורם לה לרצות להירגע, או לרצות לאיים בגירושין?".

שרה זזה באי נוחות בכיסאה. היא הביטה בשעון, ונראה שחיכתה שהפגישה תסתיים.

דוד שתק. נראה שהבין היטב את דברי, אך התקשה למצוא בתוכו את האומץ לומר דברים שאשתו לא תאהב לשמוע.

בואו נבין שככל שדוד יהיה יותר במשבצת שלו, כלומר שיתקטן אצלו הריצוי, ויהיה לו יותר מקום וערך לעצמו, וככל שלשרה ייבנה יותר המקום שלה, והיא תהיה תלויה פחות בשליטה על בעלה, כך הם יגיעו למקום מדויק ובריא יותר.

בעיני, זו המשמעות של "זכה – עזר, לא זכה – כנגדו". זה מדבר על כל זוג. כשכל אחד נמצא במשבצת שלא נכונה לו, ממילא הם נגדו, האחד מול השני. דווקא כשעושים עבודה וכל אחד מגיע למשבצת שלו, אז זה הופך להיות ל"עזר" ביניהם.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.