מיומנה של טלפנית: "קח, יש כאן קופסה עם זהב טהור"

מוקדש לתורמת האלמונית שדוחה באופן קבוע את התודה ולא מוכנה לקבל שהיא עשתה משהו גדול, כי לדעתה היא לא ראויה כי היא שום דבר. ומכלום לא יוצא כלום.

מתברר שחוסר האמונה של האדם בעצמו ראוי להתייחסות. אם אתם חשים שאין בכם ערך, תואר, עשייה, כישרונות ואפילו חסרי פוטנציאל, אבל יש בכם קצת אמונה, הסיפור הזה יוכיח שיש לכם הכול.

* * *

למנשה היה הכול כדי להיות מאושר. העסק, שממנו התפרנס כחייט מנוסה, שכן באזור המסחרי הישן. החנות הייתה במשך שנים רבות מקור הפרנסה הרווחי של המשפחה, שהלכה וגדלה. קונים רבים פקדו את חנותו, והעתיד היה מבטיח. כל זה היה עד שהסתיימה הבנייה של אזור המתחם החדש, שכלל קומפלקס מסחרי ענק שהתנשא לגובה, ושינה את קו האופק. זה היה סופו של תהליך שהפך את חנותו של מנשה החייט למיושנת וחסרת ערך. חנותו הקטנה והצרה, שהייתה עד כה מלאה בעשייה ברוכה, הידלדלה במהירות, ולקוחותיו העדיפו לצעוד על מרצפי הגרניט הבוהקים בקניון הענק, שהציע, בנוסף לתיקוני חליפות גברים, אין סוף של שפע מבעד לדלתות הבדולח.

התוצאות לא אחרו לבוא. מנשה הפך עד מהרה לאביון בעל חוב. כיוון שהיה בעל אמונה חזקה, הבין שמשמים זימנו לו שעת מבחן. עליו להתחזק ולקוות לטוב. לכן המשיך בכל בוקר להתייצב בחנותו הריקה. לנצל את הזמן הפנוי בקריאת פרקי תהילים ולהתפלל לימים טובים. לפעמים התאפק מלבכות כשספר בסופו של יום רק שני לקוחות. עד ליום שבו לא עמד בו הכוח. השעה הייתה שעת הסגירה, ושום אדם לא נכנס. ברגע שרצה לסגור את חנותו – נכנס אדם אמיד, הוריד את מקטורנו ובקש תיקון לשרוול שנקרע. מחר בשעה זו יחזור לקחת את הבגד.

למחרת בבוקר תיקן מנשה את הקרע בעיניו הדומעות. היה לו הרבה זמן לחשוב ולאמוד את מצבו, כי אפילו בטעות לא ביקר שם אדם. בערב הגיע הלקוח האמיד, ומדד את המקטורן. ברגע שהיטיב את הבגד על גופו – נקרע התפר מול עיניהם הנדהמות. מנשה חש בושה קשה, וענן שחור של ייאוש עמוק אפף אותו. לשונו נאלמה לנוכח הביזיון, ובכי בלתי נשלט פרץ מגרונו. הלקוח שתק ולא מצא מה לומר. לאחר דקות מספר הושיב אותו על הכיסא, ובקש ממנו לספר מה קורה ומה עובר עליו. מנשה החל לספר הכול על המצב, ועל הביזיון שהיה הקש ששבר את גב הגמל. התיקון שלא עמד אפילו יום אחד, דבר שלא קרה לו מעולם.

האיש הביט בו בחמלה, חשב לרגע ואמר: חכה לי פה, אני רוצה לתת לך משהו ששווה הרבה. אני מיד חוזר.

מנשה חש לאות נפשית גדולה כל כך, עד שלא היה מסוגל לקום על רגליו. לאחר שעה הופיע הלקוח, בידו תיבה קטנה, ואמר: "הא לך מתנה ממני. זה יעזור לך לשפר את חייך ופרנסתך".

מנשה הביט בתיבה הנעולה, ושאל: "מה זה?".

"את זה קיבלתי מידיד לפני 10 שנים, בזמן שהייתי במצבך. גם אני ירדתי מנכסי והגעתי לפת לחם, ואז מסר לי זאת ידידי ואמר: תשמור עליה. יש שם אונקיה של זהב טהור, מתנה ממני. נהג עמה בכבוד, ואל תמכור אותה בזול. אני עצמי כמעט השתמשתי בה, אבל ברגע האחרון החלטתי שבינתיים אשמור אותה בצד, ורק אם ממש לא תהיה ברירה אשתמש בה. קבלתי הרבה כוח מכך שיש לי בצד כסף לשעת חירום. הצלחתי לטפס מעלה בעיסוקי, ואתה רואה, בסוף לא הייתי צריך את זה. אבל אתה, קח, השתמש בזה וירווח לך". הוא הפקיד את התיבה בידו הקפואה של מנשה, ומיהר לדרכו.

מנשה לקח את התיבה בידיים רועדות. הוא לא האמין שברגע זה יצא מאפילה לאורה. ואולי, חלפה בו מחשבה, אולי זכה לגילוי אליהו? כשהגיע לביתו, סיפר לאשתו את כל אשר קרה עמו. באותו לילה נרדמו בהודיה לה', ולמחרת התעוררו לבוקר חדש של התגשמות חלומם. הפעם הם יעשו הכול לשפר את חייהם. לפני שיצא מביתו, כמו בכל יום, פנה מנשה לאשתו ואמר: "החלטתי לשמור את התיבה בכספת, ולהשתמש בה רק אם יכלו כל הקצין. בינתיים אנסה לראות כיצד לשפר את העסק. הפעם אין לי דאגות, אני יודע ששמור לנו אוצר בבית. אם נגיע לפת לחם, יהיה לנו מאין לקחת".

וכך היה. מנשה החליט לשקם את העסק. הוא שינה את חזותו, עיצב מחדש והתקין תאורה חדשנית, דאג לפרסום – והעסק הגוסס החל מראה סימני התאוששות. השיפור המידי נתן לו כוח ותמריץ להשקיע כוחות שאבדו בסערת הייאוש. העסק החל לפרוח, והכנסתו עלתה פלאים. כתודה לה' על שיצא מאפילה לאורה, החל לחלק את מעשרותיו למוסדות תורה וחסד.

יום אחד, בלכתו לביתו, ראה מקבץ נדבות בתוך בלויי סחבות, יושב בקרן רחוב וכולו צועק מסכנות. הוא לא עמד מנגד, וניגש אליו. החל לרצותו והוסיף לו כמה שקלים ממתת ידו.

הרים העני את עיניו ואמר: "כמה רעים הם חיי, בקושי נותנים לי כמה גרושים. הרבה מהולכי הרגל החולפים על פני מרמים אותי, אין לי תקווה. גם ממשפחתי אין לי נחת. כל חיי רק צרות ומרורות".

כך פרש לו העני את מסכת חייו. כשסיים, ענה לו מנשה: "אתה יודע מה, חכה לי כאן. אתן לך מתנה ממני...". הוא רץ לביתו, הוציא את תיבת הזהב, חכך בדעתו רגע והחליט שכמו שהוא קיבל, כך יעביר הלאה לנזקק. הוא עצמו כבר לא צריך.

כך עברה התיבה לידו של העני. לפני שנפרד ממנו, שאל אותו העני: "מה יש בתיבה?".

"זהב טהור".

"מה זה יעזור לי? אין לי כבר תקווה".

כשהגיע העני לביתו, סיפר לאשתו על כל אשר קרה לו, והוסיף: "את יודעת שאין לי מזל, אני כבר לא מאמין באף אחד. כולם בוגדים בי. הביאי את הפטיש ונבדוק מה יש שם בתיבה".

לאחר שפיצחו את התיבה הסגורה, גילו מלבן של נחושת. התאכזב העני ואמר "ידעתי מתחילה ששום דבר לא יעזור לי ואין לי תקווה, ואחרי הכול, אנשים מרמים אותי". והוא חזר לקבץ נדבות בקרן הרחוב. לימים פגש אותו מנשה, ושאל: "האם השתמשת במתנה שלי?".

כעס עליו העני ואמר: "אתה כמו כולם, רמאי. לא היה שם זהב, אלא נחושת זולה. תתבייש לך".

נדהם מנשה: "לא ידעתי כלל שזו נחושת. האמנתי שזה מזהב, וקבלתי את זה מידיד שגם הוא חשב שזה זהב, וגם הוא קבל את זה מחבר. אבל ההבדל הוא שאנו האמנו שזה זהב טהור, והצלחנו ואלו אתה לא עמדת באמונה, ולכן נפלת...".

מי שיש לו אמונה – יש לו הכול. כי יש בכוחה להפוך את הנחושת שבארגז הכלים שלנו לזהב.