סיון רהב מאיר: כאילו פצצת תאורה מאירה את האפלה שאנחנו נמצאים בה

1. זה כאילו פצצת תאורה מאירה את האפלה. נראה שמעולם הדברים לא היו כל כך בהירים. מי שעוסק כעת בוויכוחים פנימיים בתוכנו, אולי לא מבין את הסיפור הגדול.

נתחיל בנשיא איראן, ראיסי. התרסקות המסוק של אחד הרשעים של דורנו, "הקצב מטהרן", הייתה המבחן הראשון.

מועצת הביטחון של האו"ם עמדה דקת דומייה לזכרו. על מה הם בדיוק חשבו שם, ברגע השתיקה הזה, שגם סגן שגריר ארה"ב באו"ם השתתף בו? דקה הרי לא מספיקה כדי לחשוב על כל קורבנותיו. בנוסף הורידו באו"ם את דגל הארגון לחצי התורן. יקי לופו ממשרד החוץ הגיב: "האו"ם ירד לגמרי מהפסים. ראיסי אחראי באופן אישי למותם של אלפי איראנים, זאת בנוסף למתקפות על ישראל. איזו חרפה".

נמשיך במבחן: גם האיחוד האירופי הביע תנחומים על מותו של הטרוריסט השפל (ראש ממשלת הולנד מיהר להכריז: "לא בשמי") וכך גם מחלקת המדינה והסנאט האמריקאי. זה הסיפור הגדול, אבל יש מי שלא מסוגל לראות אותו. יו"ר הועד המנהל של אוניברסיטת תל אביב שמע על ראיסי, ומיהר להסביר ולנמק לחבריו בווטסאפ למה חבל שגם נתניהו לא התרסק כך.

בתזמון שמיימי, ממש במקביל למות ראיסי, הגיע אירוע האג: נתניהו וגלנט, אוי לבושה, יחד עם סינוואר, מואשמים כפושעי מלחמה. כי בית הדין לא רוצה צדק, אלא שקט. ששני הצדדים פשוט יפסיקו, לא משנה שאחד אור ואחד חושך, לא משנה שלא נותנים פה לאור לסלק את החושך. ושוב, התגובות חשובות: 106 ח"כים לא התבלבלו ופרסמו יחד הצהרה משותפת נגד האג. רק המפלגות הערביות ומפלגת העבודה סירבו.

אבל יש מי שכן מבין את הסיפור הגדול: ח"כ לשעבר איתן כבל הודיע שהוא עוזב את המפלגה. "הרגשתי כמו אגרוף בבטן", אמר, "זה אובדן דרך מוחלט". כבל הוסיף שיש לו כמובן ביקורת כלפי נתניהו אבל "האמירה שמשווה בין ראש ממשלת ישראל לבין סינוואר היא הרבה מעבר, אינני מוכן להיות חלק מהמקום הזה". יפה, כבל, יש דברים שהם לא פרוצדורה.

באופן סמלי, גם גמלאי סיעת העבודה בהסתדרות ובתנועת נעמת התעשתו: "הזדעזענו מהחלטת סיעת העבודה בכנסת", כתבו.

ומה בעולם? צ'כיה התייצבה לצידנו נגד האג וכך גם בריטניה, ארצות הברית (שתי המפלגות), גרמניה, הולנד ועוד. ומנגד, צרפת תמכה בהחלטת התובע בהאג. גם הארגון הישראלי "בצלם".
ושוב, כאילו הכול תוזמן ביחד כדי שנבין, אירוע שלישי: סרטון החטופות. אם הוא היה מתפרסם ב-7.10 הוא היה נבלע בין כל סרטוני האימה. השבוע הוא הזכיר לנו את מה שאולי התחלנו לשכוח. וביום שבו הסרטון הראה לעולם את תרבות הרצח הזו בפעולה, החליטו נורבגיה, ספרד ואירלנד שבדיוק לתרבות הזו – צריך לתת מדינה.

אבי ניר-פלדקין, שגריר ישראל בנורבגיה, הגיב בטקסט נוקב: "סליחה לירי, קרינה, אגם, דניאלה ונעמה. אני אישית נכשלתי ולא הצלחתי לשכנע את ממשלת נורבגיה שההכרה שלהם היום במדינה פלסטינית היא לא רק פרס לחמאס, לאיראן ולטרור, אלא גם פגיעה במאמצים להחזיר אתכן הביתה. המפלצות שאחראיות לזוועות ה-7 באוקטובר ועדיין מחזיקות בכן כשבויות, מיהרו להודות לממשלת נורבגיה על ההכרה הזו".

ובשעת מבחן יש עוד מתפכחים. הסופר המוסלמי הנרדף ועטור הפרסים סלמן רושדי הפתיע השבוע: "רוב חיי טענתי שצריכה לקום מדינה פלסטינית, אבל כרגע אם תהיה מדינה פלסטינית היא תנוהל בידי חמאס, כמדינת טאליבן, מדינה בת של איראן". או בקיצור, עוד מדינה שבה האיסלאם הקיצוני ינסה להתנקש ברושדי.

2. כל זה מצטרף לעוד דברים שהולכים ומתבהרים מאז שמחת תורה: מוסדות ההשכלה הגבוהה המובילים בעולם לא מסוגלים לזהות רצח עם, אנטישמיות וטרור. התקשורת הבינלאומית, שהיא בעיני עצמה דמוקרטית וליברלית, לא מסוגלת לסקר בהגינות את החטופים, הנאנסות, הטבח. ארגונים פמיניסטיים, ארגוני זכויות אדם, כל התארים המפוצצים האלה, כל התקציבים הנדיבים, לא מכסים על הריקבון המוסרי במערב.

השיח צריך להשתנות. לגדול. יש מי שטענו בעבר שזה רק בגלל ההתנחלויות, הכיבוש או נתניהו, או בגלל פעולה כזו או אחרת של צה"ל, אבל הם מביטים במציאות החדשה אחרת. אפשר בהחלט לדון בכל הסוגיות האלה, אבל בהאג אף אחד לא מדבר על יהודה ושומרון, הם מדברים על הנגב. אנחנו נידונים על פשעים נגד האנושות (!) כי אנחנו מגנים על שדרות ואופקים, שבתוך קווי 67'.

ישראל – אם תדע מה תפקידה ההיסטורי – היא כרגע אי של בהירות מוסרית, בעולם שקורס משני צדדיו: איראן מצד אחד, הרווארד מצד שני. עזה מצד אחד, אוניברסיטת קולומביה מצד שני. במקום אחד הכל אסור. במקום השני הכל מותר. אבל יש יותר משתי אפשרויות קיצון. באנו להקים פה את האופציה השלישית – ירושלים. לכן חזרנו לכאן.

האם אנחנו, יחד עם ידידים ושותפים בעולם, מבינים זאת? שדמוקרטיה יהודית במזרח התיכון היא לא הבעיה של העולם, אלא תחילת הפתרון? שעלינו ללמוד ולהעמיק ולהשמיע קול אותנטי, שלנו? האם אנחנו מעזים לומר שבסופו של דבר, בית הדין הבינלאומי לצדק צריך לצאת מירושלים, לא מהאג?

אלה הרי הפסוקים הכי מפורסמים ואופטימיים של הנביא ישעיהו: "וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם… כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָי͏ִם. וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת. לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

אמן.

3. פרשת השבוע שקראנו השבת היא פרשת "בהר". אחד הנושאים הייחודיים בה נקרא אונאת דברים, דיבורים שמצערים את הזולת. הרב ליאור אנגלמן כותב שהשנה זה קריטי במיוחד: "צריך להיזהר שלא לצער עוד יותר את מי שגם כך מתבוסס בצערו. כבר שמונה חודשים מסתובבים סביבנו כל כך הרבה אנשים בצערם – משפחות חטופים, משפחות שכולות, עקורים מביתם, ניצולי זוועות העוטף, פצועים ומשפחותיהם, וסתם כך אזרחי ישראל שלבם חלל בקרבם. אין להם בהכרח סימני היכר, לכל המצטערים. הם לרוב נראים לגמרי רגילים.

"אני לא יודע מי האיש שמתעכב לפני בתור. לא יודע מי נמצא במכונית שחתכה אותי ככה. לא יודע מה יש בליבו של אדם שאמר לי משהו לא לעניין. הכול נפיץ. אני חייב לברור מילים, חייב לתת דעתי שלא לצער. לא יודע איזו נפש פצועה אני דוקר".

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".