הפרק היומי בתנ"ך | ביאור פרק ב' בספר יהושע: המרגלים מתחבאים בבית רחב

תקציר הפרק

יהושע שולח שני מרגלים לכיוון יריחו. הם מתגלים ורחב גומלת איתם חסד ומחביאה אותם ומספרת להם שתושבי המקום מפחדים מעם ישראל מכיוון שהם שמעו על הניסים שה' עושה לעם. רחב מבקשת מהמרגלים בתמורה להשאיר אותה ואת משפחתה בחיים. המרגלים מתנים זאת בשלושה תנאים: הראשון, שהיא לא תפרסם את זה שהיא החביאה אותם. השני, שהיא ובני משפחתה ישהו בבית בזמן הכיבוש. והשלישי, היא תסמן את ביתה בחוט שני. רחב עוזרת למרגלים לברוח. הם מגיעים ליהושע והם מספרים לו שתושבי המקום מפחדים מהם.

הפרק המלא

א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ-בִּן-נוּן מִן-הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם-אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים, חֶרֶשׁ לֵאמֹר, לְכוּ רְאוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְאֶת-יְרִיחוֹ; וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית-אִשָּׁה זוֹנָה, וּשְׁמָהּ רָחָב--וַיִּשְׁכְּבוּ-שָׁמָּה.  ב וַיֵּאָמַר, לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר:  הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה, מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל--לַחְפֹּר אֶת-הָאָרֶץ.  ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ, אֶל-רָחָב לֵאמֹר:  הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ, אֲשֶׁר-בָּאוּ לְבֵיתֵךְ--כִּי לַחְפֹּר אֶת-כָּל-הָאָרֶץ, בָּאוּ.  ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת-שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַתִּצְפְּנוֹ; וַתֹּאמֶר כֵּן, בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים, וְלֹא יָדַעְתִּי, מֵאַיִן הֵמָּה.  ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר, בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ--לֹא יָדַעְתִּי, אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים; רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם, כִּי תַשִּׂיגוּם.  ו וְהִיא, הֶעֱלָתַם הַגָּגָה; וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל-הַגָּג.  ז וְהָאֲנָשִׁים, רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן, עַל, הַמַּעְבְּרוֹת; וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ--אַחֲרֵי, כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם.  ח וְהֵמָּה, טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן; וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם, עַל-הַגָּג.  ט וַתֹּאמֶר, אֶל-הָאֲנָשִׁים--יָדַעְתִּי, כִּי-נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת-הָאָרֶץ; וְכִי-נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם.  י כִּי שָׁמַעְנוּ, אֵת אֲשֶׁר-הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת-מֵי יַם-סוּף מִפְּנֵיכֶם, בְּצֵאתְכֶם, מִמִּצְרָיִם; וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחֹן וּלְעוֹג--אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם, אוֹתָם.  יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ, וְלֹא-קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם:  כִּי, יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם--הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל, וְעַל-הָאָרֶץ מִתָּחַת.  יב וְעַתָּה, הִשָּׁבְעוּ-נָא לִי בַּיהוָה, כִּי-עָשִׂיתִי עִמָּכֶם, חָסֶד; וַעֲשִׂיתֶם גַּם-אַתֶּם עִם-בֵּית אָבִי, חֶסֶד, וּנְתַתֶּם לִי, אוֹת אֱמֶת.  יג וְהַחֲיִתֶם אֶת-אָבִי וְאֶת-אִמִּי, וְאֶת-אַחַי וְאֶת-אחותי (אַחְיוֹתַי), וְאֵת, כָּל-אֲשֶׁר לָהֶם; וְהִצַּלְתֶּם אֶת-נַפְשֹׁתֵינוּ, מִמָּוֶת.  יד וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים, נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת, אִם לֹא תַגִּידוּ, אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה; וְהָיָה, בְּתֵת-יְהוָה לָנוּ אֶת-הָאָרֶץ, וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ, חֶסֶד וֶאֱמֶת.  טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל, בְּעַד הַחַלּוֹן:  כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת.  טז וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ, פֶּן-יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים; וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים, וְאַחַר, תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם.  יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ, הָאֲנָשִׁים:  נְקִיִּם אֲנַחְנוּ, מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ.  יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים, בָּאָרֶץ; אֶת-תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי, בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ, וְאֶת-אָבִיךְ וְאֶת-אִמֵּךְ וְאֶת-אַחַיִךְ וְאֵת כָּל-בֵּית אָבִיךְ, תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה.  יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה, דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ--וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם; וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ, בַּבַּיִת--דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ, אִם-יָד תִּהְיֶה-בּוֹ.  כ וְאִם-תַּגִּידִי, אֶת-דְּבָרֵנוּ זֶה--וְהָיִינוּ נְקִיִּם, מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ.  כא וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן-הוּא, וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ; וַתִּקְשֹׁר אֶת-תִּקְוַת הַשָּׁנִי, בַּחַלּוֹן.  כב וַיֵּלְכוּ, וַיָּבֹאוּ הָהָרָה, וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים, עַד-שָׁבוּ הָרֹדְפִים; וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל-הַדֶּרֶךְ, וְלֹא מָצָאוּ.  כג וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן; וַיְסַפְּרוּ-לוֹ--אֵת כָּל-הַמֹּצְאוֹת, אוֹתָם.  כד וַיֹּאמְרוּ, אֶל-יְהוֹשֻׁעַ, כִּי-נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ, אֶת-כָּל-הָאָרֶץ; וְגַם-נָמֹגוּ כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ, מִפָּנֵינוּ.  

פירוש מילים קשות בפרק

"זונה" - מוכרת מזון (מצודת ציון).

"ותצפנו" - כל אחד במקום מיוחד כי יותר נוח להטמין אחד אחד (מצודת דוד).

"את תקות חוט השני" - לשון קו וחבל (רש"י).

"הוביש" - מלשון יבש (מצודת ציון).

"החרמתם" - ענין מיתה וכליון (מצודת ציון).

"בקיר החומה" - פני החלון אל מחוץ לחומה (מצודת דוד).

"בעד החלון" - כי שערי העיר סגרו (מצודת דוד).

פירושים מעניינים של פרשנים

רד"ק: "כי עשיתי עמכם חסד" - החסד הוא הטובה שיעשה אדם עם אחר שאין לו גמול עליו. והיא עשתה עמהם חסד בהחביאה אותם, כי הם לא גמלוה טובה עד הנה, לפיכך אמרה להם "ועשיתם גם אתם עם בית אבי חסד" ולא אמרה "עמי", כי בהחיותם אותה הוא אמת וחובה עליהם, כי היא החייתה אותם, ובהחיותם בית אביה הוא חסד. לפיכך אמרו לה הם גם כן "ועשינו עמך חסד ואמת" להחיותה, וחסד להחיות בית אביה. 

הגאון מוילנה מסביר: "עמכם חסד וגו'" - כי מה שתעשו עמי הוא אמת, ועם בית אבי הוא חסד. וזה מה שאמרו חז"ל: "המאכיל לחבירו עדשים - מאכילו פטומים", כי מה שאדם עושה טובה לזולתו בחינם הוא חסד, ושילום טובה הוא הנקרא אמת, כי אמת הדבר שמחוייב לשלם, אבל מהראוי לעשות חסד כמו שעשה עמו, על-כן יאכילנו פטומים. לכן אמרה "והחייתם את בית אבי" - זהו חסד, אבל מה שתחיו את נפשי זהו אמת. וזהו שאמר הכתוב (מיכה ז כ): "תתן אמת ליעקב חסד לאברהם", כי הבטחה החדשה החדשה שהיתה לאברהם הוא הנקרא חסד, אבל ליעקב הוא אמת, שמאמת הבטחתו שהבטיח לאברהם.

מלבי"ם: "והחייתם את אבי". א] שיחיו אותם ולא יהרגום. ב] "והצלתם את נפשותינו ממות", שמוטל עליכם להציל אותנו לבל נהרג ע"י אחרים, וגם רמזה שיצילו נפשותיהם ממש ממות הרוחני במה שיגיירו אותם. 

מלבי"ם: "ויאמרו". ותכלית ספורם היה "כי נתן ה' להם את הארץ". ממה שראוי שהצילם בדרך נס: "וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניהם". ממה שראו איך התירא מלך יריחו ודרש אחריהם וממה שנודע להם מפי רחב. 

מדרשים מעניינים מחז"ל

* מי היו המרגלים? רש"י בפרשת שלח מביא את מדרש תנחומא שאומר כי המרגלים היו כלב בן יפונה ופנחס בן אלעזר הכהן.

* "ועלה קום עבור את הירדן הזה" – "אמר רבי יהודה אמר שמואל שלשת אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה, אמרו לו ליהושע שאל אמר לו: 'לא בשמים היא', אמרו לו לשמואל: 'שאל'. אמר להן: 'אלה המצות שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה'. אמר ר' יהודה אמר רב: 'בשעה שנכנס משה רבינו לגן עדן אמר לו ליהושע: 'כל ספקות שיש לך לשאול שאל', אמר לו: 'כלום הנחתיך והלכתי למקום אחר? לא כך כתבת בי: 'ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל', מיד תשש כחו של יהושע ונשתכחו ממנו שלש מאות הלכות ונולדו לו שבע מאות ספקות. בקשו כל ישראל להורגו, אמר לו הקב"ה: 'לומר לך אי אפשר. לך טרוד אותם במלחמה, שנאמר: 'קום עבור את הירדן'. במתניתא תנא: 'אלף ושבע מאות ספקות של גזרות שוות ושל קלין וחמורין ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה'. א"ר אבהו אעפ"כ החזירן עתניאל בן קנז בפלפולו, שנאמר: 'ויאמר כלב אשר יכה את קרית ספר ולכדה וכתיב וילכדה עתניאל בן קנז'".

* "לא יתייצב איש לפניך" - אין לי אלא איש, אומה משפחה ואישה בכשפיה מנין? ת"ל לא יתיצב מכל מקום, אם כן, למה נאמר איש? אלא אפילו כעוג מלך הבשן.

הפרק היומי בתנ"ך | יהושע פרק א': ציווי ה' ליהושע להכניס את ישראל לארץ