כשהילדים מאכזבים אותנו, מגיע הזמן לשחרר

רש"י הראשון בפרשתנו שואל את השאלה המפורסמת: "מה עניין שמיטה אצל הר סיני?". הביטוי הזה הפך למטבע לשון שמשמעותו: "מה הקשר?", אבל כרגיל בדברי תורה, יש כאן עומק, וגם הדרכה מעשית בעבודת ה': כדי להגיע ולקבל תורה בהר סיני, צריך לדעת "לשמוט", להניח ולשחרר.

זה לא קל. אנחנו אנשים שרגילים להיות בשליטה, להציב יעדים, לפתח ציפיות ולעשות השתדלות על מנת לממש אותם, ולכן קצת קשה לנו להרפות ולשחרר. בעולמנו, צורת העבודה של ריצה לעבר המטרות מוכרת לנו מאוד. "אָנוּ רָצִים וְהֵם רָצִים", לכל אחד יש יעדים משלו, בסגנון עבודה הישגי השתדלותי. אבל כאן מדובר בסוג עבודה אחר לגמרי, שמחייב להפעיל שריר אחר לגמרי, את שריר ההרפיה.

יש פסוק בתהילים שאומר: "הַרְפּוּ וּדְעוּ כִּי אָנֹכִי אֱלֹקִים" (תהילים מ"ו, י"א). בארגז הכלים שלנו צריך ללמוד כלי חדש, להעביר להילוך ניוטרל. זה לא קל. אבל כאשר מצליחים להרפות, נכנסים בשער חדש לגמרי. זה סוד השמיטה (כמבואר באריכות במפרשים בפרשתנו), זה גם סוד השבת, שממש נקראת על שם השביתה הזו ממלאכה (ליקו"ה או"ח, ערובי תחומין, ו' כ"ג). גם בלימוד תורה צריך לדעת להרפות ולשחרר ידיעות קודמות, וללמוד לשמוע את דבר התורה שלפנינו בלי רעשי רקע. וגם באמונה זה תנאי מחייב, לדעת לקבל את המציאות, ולא לבזבז אנרגיות על מלחמות אבודות. זה שריר שצריך לתרגל ולאמן, שריר של קבלה מעשית. יש גבול דק בין ההשתדלות הנצרכת לבין ההרפיה הזאת, וזה גשר צר מאוד, כי סטיה לכל כיוון היא סכנה: ריבוי ההשתדלות מסוכן, וגם אדישות אפאטית מסוכנת. ראוי להתפלל על זה, מצד אחד שנזכה לקבל את האומץ לפעול ולשנות את כל מה שביכולתנו, ומצד שני, שנזכה גם לקבל את השלווה לקבל את כל מה שאין ביכולתנו לשנות, והכי חשוב: שנזכה לקבל את הדעת והבינה להבחין ביניהם.

היכולת לשחרר ולקבל היא גם יסוד חשוב מאוד בחינוך. לפעמים המציאות של הילדים שלנו מורכבת, יש פער גדול בין הרצוי למצוי. הפער הזה כואב לנו מאוד: עמלנו, אלו הבנים, תכלית חיינו, מאכזבים אותנו כל כך. הציפיות שלנו באמת טובות וטהורות, אנו רוצים את טובתם, ומתסכל כל כך שהם לא מבינים את זה, ולכן באופן טבעי אנחנו מנסים להילחם איתם, כדי לנסות לגרום להם לקחת אחריות ולהתחיל לשפר את התפקוד שלהם. הכוונות שלנו באמת טובות וטהורות, אבל הביקורת שאנו מטיחים לא באמת מתקבלת. להיפך, זה יושב על טריגרים ופצעים רגשיים פתוחים אצל הנערים, שמרגיש דחויים, שלא מקבלים אותם, ורק משקיעים בהם על מנת שישתנו ויהפכו להיות מישהו אחר, כאילו הם "פרויקט שיקום שכונות", ובאמת לא אוהבים אותם כמו שהם. זה מצב מסוכן, כי אז כל ההשתדלות שלנו הופכת לבומרנג שיוצר נזק. במצבים כאלו, דווקא הרצון לשנות – גורם לאנטי, ומאידך, היכולת לקבל ולשחרר, היא זו שמסירה את ההתנגדויות. הפוך על הפוך.

יש כלים שמסייעים לזרז את התהליך של הקבלה, ולהוכיח לילדים ולעצמנו שאנחנו מקבלים אותם. אבל משחק וחוג דרמה לא יעזרו פה, נדרשת עבודה פנימית אמיתית לשמוט, לקבל, להרפות ולשחרר באמת, כדי להצליח להניע תהליכי שינוי.

כדי לשמוע את הקלטת דברי הרב אורי זוהר זצ"ל בעניני חינוך מתבגרים, הרפיה וקבלה, ניתן להתקשר לקו החינוך: 08-3137881