אני מתביישת להסתכל להם בעיניים, כל עוד אני לא עושה מספיק בשבילם

זאת לא פעם ראשונה שאני מנחה אירועים, כנסים ופאנלים.

אבל את האווירה שהיתה בפאנל הזה, אי אפשר להסביר במילים.

הרב מנדי קניג, שהקים את הארגון החשוב "מנוחה וישועה", הזמין אותי להנחות פאנל למשפחות שכולות במלון רמדה בירושלים.

אני לא חושבת שעברה רבע שעה מאז שהתחלתי להנחות, וכבר מצאתי את עצמי דומעת מול משתתפי הפאנל ומול הקהל הקדוש, דבר שלא קרה לי לפני כן.

לא יכולתי לעמוד בפני אותם גיבורים, שהקריבו את היקר להם מכל כדי שאנחנו נוכל לחיות כאן בבטחה, על פי טבע.

ומתי ההרגשה הזאת עלתה והציפה את רוחי? כאשר דיבר אסף זולדן, שהקים את פורום "הגבורה" למען המשפחות השכולות, כדי שישמעו כמה שיותר את קולן, ודווקא בתקופה הנוכחית, שיוכלו להשפיע על מקבלי ההחלטות.

הוא סיפר כשהוא היה צעיר, ואח שלו נרצח, הגיע רב שהוא העריך מאוד לנחם אותו, ואמר לו משפט שטלטל אותי: "אני מתבייש לעמוד על האדמה הקדושה הזאת, שכל כך הרבה אלמנות ויתומים עומדים עליה בשביל שאני אוכל לחיות בה...".

כשהוא אמר את המשפט הזה, הרגשתי סוג של דקירה בלב. כמה הוא צודק! איך הוא תיאר במשפט אחד את כל מה שאני אישית מרגישה. אני מתביישת להסתכל להם בעיניים, כל עוד אני לא עושה מספיק בשבילם, למענם. זה גרם לי לקחת את עצמי יותר בידיים, ואם עד עכשיו הוספתי באהבת ישראל – להוסיף יותר, ללמוד יותר תורה עם ילדי, להוסיף עוד שיעור תורה בשבוע, לומר יותר תהילים עם הילדים, להנהיג בבית שמברכים בקול, ועוד. הרי ידוע שדברי התורה מרפאים את הנפש, מטהרים את האוויר ושומרים ומגינים על הלוחמים.

כל אחד במערכה שלו, נדרש לשאול את עצמו: מה אני כן יכול לעשות יותר ממה שעשיתי אתמול? שהרי האדם היחידי שאתה אמור להיות יותר טוב ממנו – הוא האדם שהיית אתמול.

אמא נוספת בפאנל שיתפה, שבנה עוזר – כפשוטו – לאנשים. היא אמרה שחבר טוב שלו, שהיה בטיפול נמרץ והיה תלוי בין חיים ומוות, בנה הגיע אליו בחלום והעיר אותו. הוא סיפר לה: בזכות הבן שלך התעוררתי, וכעת חזרתי לחיים, רק בזכותו!". כך שהם איתנו. מרגישים אותם, כיצד הרוח שלהם משפיעה כל העת.

לסיום, כששאלתי אותם מה הם היו רוצים לבקש מעם ישראל, פה אחד כולם אמרו:

א. אחדות. לשם מה הם נלחמו? כדי שנחייה בבטחה ולא נחזור למה שהיה לפני שמחת תורה.

ב. שנמשיך בלחימה, שידעו וירגישו שבניהם לא נפלו לשווא.

ג. להנציח את יקיריהם, על ידי דיבור על הערכים שליוו אותם. שימשיכו את מי שהם היו. הרבה אמהות אמרו ש"כל אמא שמספרת על הבן שלה, זה כאילו היא מדברת על הבן שלי". 

איציק בונצל אמר משפט חזק מאוד: "הם לא נפלו במלחמה, הם עלו השמימה. במלחמה להגן על אדמת הקודש שלנו לא נופלים, אלא מתעלים, כמו אליהו הנביא".

בעזרת ה', שכבר תבוא הגאולה, וכולם יראו את יקיריהם בתחיית המתים תכף ומיד.