"אחד הבכירים בארגוני ההצלה שפעלו במירון התקשר אליי וצעק בבהלה: 'מה אני עושה? יש כאן ערמות של גופות!"'

"בערב ל"ג בעומר לפני שלוש שנים, כמה שעות לפני האסון הנורא, יצאתי מוקדם מהעבודה ונסעתי למירון", מספר אברימי פרידמן, 40, נשוי ואב לתשעה המתגורר באלעד, עובד סוציאלי קליני ומנהל מרכז תמיכה למשפחות בעמותת "בית חם". "התקשרתי לאשתי ותיארתי בפניה את האווירה הטובה שיש על ההר. הייתי בעננים. מי היה יכול להאמין שבאותו לילה נגיע למחוזות כל כך אחרים.

"בסביבות עשר בערב יצאתי משם בדרך הביתה, ואשתי בדיוק עשתה את הכיוון ההפוך. זמן קצר אחרי שהכל התחיל, היא התקשרה אליי ואמרה שקרה אסון במירון. כמה דקות אחר כך קיבלתי טלפון מהרב מונק, מנכ"ל עמותת 'בית חם' שהיה אחד הראשונים שהבין מה קורה. הוא אמר שיש אסון רב-ממדים, ושאנחנו חייבים להגדיל בצורה משמעותית את הפעילות בקווי הייעוץ שלנו. ברוך ה', הצלחנו לעשות זאת. השיחה הראשונה שהגיעה אליי הייתה מאחד הבכירים בארגוני ההצלה שפעלו במירון. הוא ממש קרס נפשית, צעק לי בבהלה: 'מה אני עושה? יש כאן ערמות של גופות!". ניסיתי להרגיע אותו, אבל באותה שנייה גם הבנתי את חומרת המצב.

"אמנם ניסיתי להרגיע אותו, אבל מתתי מפחד מבפנים כי ידעתי שהבן שלי היה באותן שעות על ההר. במשך לא מעט זמן לא הייתה שם קליטה ולא הצלחנו להשיג אותו. אחרי זמן שנראה כמו נצח, הוא התקשר ואמר שהיה בזירת האסון אבל הצליח להיחלץ משם בכוחות אחרונים, רגע לפני שחשב שלא יזכה לצאת משם. הצוותים הרפואיים במקום הציעו לו אשפוז וטיפול, אבל מרוב הלחץ הוא פשוט ברח משם וניסה להגיע כמה שיותר מהר הביתה".

ייסורים של רגשי אשמה

השילוב בין היותו חרדי מבית למומחיותו המקצועית בתחום הנפש הביא את פרידמן לפעול רבות למען נרמול הטיפולים הנפשיים במגזר החרדי. "אני עוסק בכמה תחומים", הוא אומר, "ביניהם עולם החסידות, זהות חרדית, הנחיית קבוצות, אבל מעל הכל בתחום הנפש. בעברי ניהלתי את קווי הייעוץ והתמיכה של עמותת 'בית חם', עמותה שנותנת זה למעלה מ-25 שנה שירותים שקשורים לבריאות הנפש לציבור הכללי ובפרט למגזר החרדי. תחתיי היו כ-120 מתנדבים שהכשרתי לתמיכה רגשית ונפשית, והם היו עונים לשיחות שהגיעו מכל המגזרים. כיום אני מנהל את מרכז 'תכלת' שהוקם על ידי עמותת 'בית חם'. המרכז מעניק טיפול במעטפת המשפחתית של מי שסובלים מבעיות נפשיות. יש לנו שני סניפים, בחיפה ובצפת, ואנחנו משתדלים לעזור לאנשים ככל יכולתנו".

בתור אדם חרדי שעוסק בתחום הנפש, מהם הדברים שהכי בוערים לך למסור לציבור הרחב?

"הדבר הראשון הוא שמי שצריך עזרה נפשית – מאוד חשוב שיבוא לקבל עזרה. בציבור הרחב, ובפרט במגזר החרדי, יש המון הסתרה ובושה סביב הנושא הזה. עקב כך, הרבה פעמים אנשים נמנעים לקבל טיפולים שהינם חשובים ביותר, אבל הגיע הזמן להתקדם. נכון שבשנים האחרונות יש שיפור בנושא הזה, אבל עדיין דרך ארוכה לפנינו. וכן, גם אסון מירון עזר לתהליך הזה לקרות. בעקבות האסון הרבה אנשים סבלו מבעיות נפשיות ורגשיות מסוגים שונים, ואנחנו נכנסנו לתת מענה. בימים הראשונים הקו החם שלנו היה מאוד פעיל, הרבה אנשים היו מבוהלים, ובהמשך אפילו ביקשו מאיתנו לבוא לישיבות כדי לדבר על הנושא.

"הרבה שנים ניסינו לחדור לכל מיני קהלים במגזר החרדי ולא הצלחנו, ופתאום לא רק שהצלחנו אלא שהם פנו אלינו. במקביל לכך הכשרנו אנשים עם תואר שני לטיפול בטראומה, והיום לצערי יש להם הרבה עבודה. אסון מירון היה מעין הכנה לאסון שקרה בשביעי באוקטובר".

(צילום: חיים גולדברג / פלאש 90)

כאיש טיפול, מהן ההשלכות הנפשיות העיקריות שהופיעו בחייהם של מי שהיו באסון?

"לשמחתי הרוב הגדול של נפגעי האסון מבחינה נפשית השתקמו, המשיכו הלאה ואפילו התעצמו. יחד עם זאת, כעשרה אחוז מהם לקו בפוסט טראומה, ובאופן טבעי ברוב המקרים מדובר באנשים שקודם האירוע היו יותר חלשים מבחינה נפשית. אצל מי שבכל זאת נפגע ראינו תסמינים, כמו חרדות באופן כללי וממקומות הומי אדם בפרט. אנשים שלא הצליחו לעלות לאוטובוס אם הוא היה מלא באנשים למשל, או להיכנס לאולם אירועים. מעבר לכך, חלק מהניצולים פיתחו רגשי אשמה מאוד חזקים. שאלו שאלות כמו 'למה ניצלתי, למה אני ראוי לזה'. אפילו הבן שלי שאל למה הבחור שהיה ממש לידו כבר לא איתנו, והוא חי. חלקם גם הרגישו אשמים על כך שהם לא הצילו את מי שהיה לידם, וזו תחושה מאוד קשה. ובכלל, באירוע כל כך קשה הרבה פעמים הנפש עושה מעין פיצול, כאילו היא מתנתקת מעצמה, כדי לא להרגיש את הכאב. הדבר הזה גורם אחר כך לתופעות כמו הסתגרות, דיכאון, בכי, כי הזיכרונות האלה חוזרים. בנוסף לכך, היו אנשים שבעקבות האסון לא היו מסוגלים לדבר על מה שקרה שם במשך המון זמן. היו אנשים שחזרו להתנהג כמו ילדים, אנשים שלא זיהו את עצמם. ראינו תופעות מאוד קשות, אבל לשמחתי אני יכול לומר שהרבה מהניצולים טיפלו בעצמם וזה מאוד עזר להם, והם אפילו התעצמו ולמדו על עצמם דברים חדשים וחשובים.

לא לפחד מהפחד

לדברי פרידמן, אסון מירון הציף אצל רבים שאלות מאוד קשות. "לא מעט אנשים התחבטו קשות עם שאלות על איך בכלל יכול לקרות דבר כזה. אנשים באים להתחזק, להתקרב לה', לשמוח בהילולת רבי שמעון בר יוחאי, ביום שבו דווקא פסקו למות, וכל כך הרבה אנשים צדיקים מתים.

"אני חושב שאנחנו צריכים מצד אחד לעשות חשבון נפש ולהבין איך ובמה אנחנו צריכים להיות זהירים יותר, ובמקביל צריך לחזק את האמונה שהכל משמיים. ושכנראה מה שקרה מנע אירוע אסון גדול יותר. אנחנו לא יכולים להבין את דרכי ההשגחה. נסתרות דרכי האל. בתפילה אנחנו אומרים 'אתה יודע רזי עולם'. הקב"ה יודע, אבל אנחנו לא. מה שכן, כמו שאמרתי ראיתי בכל כך הרבה מקרים שאנשים באים לטיפול ויוצאים ממנו מחוזקים. צריך למנף את ההזדמנות שנוצרה פה, כדי לתת מענה רגשי ונפשי לכלל הציבור החרדי".

(צילום: דוד כהן / פלאש 90)

למה לדעתך יש בציבור החרדי במיוחד רתיעה מהעניין הזה?

"הנושא של בריאות הנפש התגלה וקיבל תוקף בעיקר מהעולם האקדמי, מחכמות הגויים. הנושאים האלה פחות מופיעים בכתבים שלנו. לכן יש חשדנות גדולה. אנשים שואלים מה זה פרויד, מה זה טיפול, האם זה סותר את התורה. בנוסף לכך, הרבה מיזמים שקמו בציבור החרדי בתחום הזה היו לא מספיק מקצועיים, ולכן נוצר רושם שלילי על העניין.

"ובכלל, הציבור החרדי הוא מאוד מעשי, ולכן יש פחות מקום לשאלות כמו 'איפה זה פוגש אותך' ו'איך אתה מרגיש עם זה'. ההלכה היא מאוד מעשית, והיא תופסת את עיקר משקל הכובד בציבור החרדי, לעומת חלקים אחרים בתורה כמו הסוד והחסידות שבהם יש יותר מקום לשיח כזה, לדמיון וכדומה. היהדות נותנת מקום עצום לשיח הזה, אבל בפועל בישיבות הוא לא כל כך נפוץ. לכן רבים מהציבור החרדי שכבר מגיעים לטיפול מחפשים עצות מעשיות והרבה פרקטיקה, פחות דיבורים ומחשבות.

"ובתוך כל זאת, אני חושב שיש משמעות אדירה להיכרות מעמיקה של אדם עם עצמו, להקשיב לקולות שעולים בתוכנו, לנסות להבין תהליכים ודברים שקורים לנו, ובכלל – להיות יותר קשובים לעצמנו. אני חושב שזה נכון לכל אדם, ובמיוחד לעובדי ה'. העניין הזה הוא חלק חשוב מעבודת ה', וחשוב שיהיה יותר ויותר מפותח. אני אופטימי, וחושב שבעתיד הקרוב תהיה קפיצת מדרגה בעניין הזה בקרב הציבור החרדי. וכמובן יפה שעה אחת קודם".