למה כל זה קרה לנו?! בואו לא נחמיץ את התשובה האמיתית לשאלה הזו

הזדמן לי להיכנס לאוהל של משפחות החטופים בירושלים, ברחוב עזה ליד בית ראש הממשלה.

האוהל היה עמוס בכרזות, בתמונות, באינסוף מכתבי אהדה ממבקרים שהגיעו ורצו להנציח ריבוע לבן משלהם על הקיר. היה ספר מבקרים שבו הטביע כל אחד כמה מריחות דיו של – הלב דופק, הידיים רועדות, אין מילים. רק להגיד שאכפת לנו, שאנחנו לא שוכחים אתכם...

היו שם גם מאהלים עם מזרנים, שולחנות עם אוכל שאנשים טובים הביאו, כי "אם אפשר לעזור במשהו בעניין הכל כך מורכב הזה, אז אנחנו פה".

אחר כך דיברתי עם אישה חילונית כבת שישים, שבן משפחה שלה נמצא, לא עלינו, במנהרות החמאס.

אי אפשר לחשוב על זה בכלל. זה אחד מהדברים שמי שאני מדברת איתו בנושא עוצם את העיניים ואומר, כל אחד בסגנונו: "אין מילים לומר, זו זוועה שהחושים לא מסוגלים לקלוט, והנפש לא יכולה להכיל".

אחר כך שמעתי שיחה מפסיכולוגית קלינית חילונית שמאלנית. המראיינת שאלה אותה - "איך החטופים מתמודדים שם? האם יש סיכוי להחזיר להם את האמון בעולם, בביטחון?".

וגם "איך המשפחות שלהם עומדות בזה, מה עובר בתוך לב של הורה שיודע כמה סובלים הילד או הילדה שלו, ואין לו איך לעזור, ושום דבר לא מתקדם?".

עצרתי לרגע את השמע, וחשבתי לעצמי, מה היא יכולה לענות? אין ספק, אחת השאלות הקשות ביותר שפסיכולוגית עשויה להיתקל בהן.

לא היה לי מושג, והייתי סקרנית מאד לשמוע את תשובתה לשאלות הקשות הללו.

ואז היא ענתה: "אין מה לומר, חייבים להחזיר אותם הביתה, עכשיו. היום. אין זמן. אין סיכוי שהנפש תסתגל למצב כזה, זהו מצב איום ונורא. לאורך זמן הנפש מתפוררת. אדם יכול להחזיק את עצמו למשך שבועיים עד חודש במצב בלתי אפשרי כזה, לאחר מכן הנפש מתנתקת, ומתרחשים קצרים דיסוציאטיביים שקשה מאד להחזיר אותם בעתיד למצב חיבור".

המראיינת והיא קראו עוד כמה קריאות של: "עכשיו. עכשיו. חייבים להחזיר אותם הביתה מהר ועכשיו".

הזדהיתי בכל לבי עם הקריאות הללו, אבל גם הרגשתי תחושת החמצה מרירה מאד.

קורה פה מהלך שמימי. אף אחד במדינה כאן עוד לא הצליח להסביר מה באמת היה פה בשבת שמחת תורה, בשבעה באוקטובר. הכל מרגיש מדויק כל כך בדרך הזו שבה העולם צועד אל סופו הטוב, בע"ה.

חסרו לי כל כך המשפטים האלו – שהנשמה של כל אחד ואחד מהחטופים ידעה בבירור לפני שירדה לעולם מה היא עומדת לעבור ובאיזה אופן, והסכימה ואישרה, והבינה מסיבות שבלתי אפשרי להבין כאן בעולם הזה, שמסע החיים הזה הוא מדויק לה.

ההורים שיש להם אמונה בקב"ה נמצאים במקום אחר לחלוטין מאלו שלא מאמינים. הם יודעים שהם מוחזקים. מישהו פה תופס את הסיפור הזה בשתי ידיים יציבות. קורה כאן משהו שאנחנו לא מבינים, והוא נראה רע מאד, אבל לפחות בידיעה אנחנו מאמינים ויודעים שמישהו, בעל כתפיים הכי רחבות שיש, מחזיק את הסיפור הזה בביטחון מלא.

חשבתי על היהודים שלא זכו להסתכל במבט קוסמי של אמונה על מה שקורה כאן. היה ברור לי שבלתי אפשרי לעמוד בכאב כזה, בלי אמונה.

וחשבתי כמה אנחנו צריכים להתפלל עבור עם ישראל, אלו שלא זכו, שיזכו לקבל מבט אמוני רחב. שיזכו גם הם להרגיש את נוכחות השם בעולם ובתוכם.

* * *

פגשתי מפונים משלומי שבצפון, שסיפרו לי כמה קשה להתגורר במלון כחצי שנה. כמה זה בלתי אפשרי.

ראיתי את הילדה בת השש שמנדנדת ללא הרף לאמא שלה שמשעמם לה. ראיתי את הבחורה המוגבלת שאמא שלה סיפרה שהתחילה להרטיב בלילה, והיא לא מוכנה ללכת בלעדיה לשום מקום, כי היא בחרדות.

שמעתי את האם שסיפרה שהיא לא יודעת לאיזה בית ספר לרשום את הילדה שלה שאמורה לעלות לכיתה א' שמחה ומאשרת בשנה הבאה, כי המדינה כבר הודיעה להם שעד דצמבר בשנה הבאה הם לא יחזרו הביתה, לצפון.

שמעתי גם את ההוא המודאג שסיפר שהצפון הרוס ונחרב. שהרבה מאד בתים נשרפו או נפגעו כתוצאה מהטילים המדויקים שנורו עליהם, שהוא לא יודע אם יהיה לאן לחזור.

הם היו קבוצה של יהודים מאמינים, שעוברים קושי משמעותי מאד בחודשים האחרונים, אבל היתה נוכחות חזקה של מציאות השם בכל מילה שלהם. הם ידעו שהכל חלק ממערך מדויק של גאולה שמתרחשת.

אחד מהם ציטט את המילים ממסכת סוטה: "בעקבות משיחא חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה – והיין ביוקר, ומלכות תהפך למינות - ואין תוכחת, בית ועד יהיה לזנות, והגליל יחרב והגבלן ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו".

עם כל הקושי שנשב שם מכל מילה במלון ההוא, האווירה היתה נוכחת ויציבה כל כך, ומלאה.

כמה אנחנו צריכים להודות, ולא להפסיק להודות, על כך שלנו זה ברור. שאף אחד מאיתנו לא חושב שיירוט הטילים מאיראן היה מקרי, או בכוח עוצם ידה של המדינה. שכולנו יודעים את האמת (אם כי לפעמים מוצאים קושי, נופלים באמונה, שוב לומדים ושוב מתחזקים וקמים).

* * *

חשבתי על שיחה דמיונית שיכולה להיערך, בע"ה, עם חטופה שחוזרת מהשבי.

"את יודעת כמה עשינו למענך? צעקנו ברחובות ללא הרף, חסמנו כבישים, הצקנו לראש הממשלה מול הבית כל היום וכל הלילה, שיראה אותנו, שלא ישכח, נפגשנו עם אישי ציבור בארץ ובחו"ל כדי לנסות להביא אותך הביתה יקרה".

"אבל אמא, למה כל זה קרה?", היא תשאל בכאב.

"ראש הממשלה אשם, הוא זה שגרם לכל. גם שר הביטחון והצבא שלא היה מוכן לתרחיש כזה. הם כולם אשמים במה שקרה לך, ילדה שלי".

* * *

והנה, שיחה דמיונית שעשויה להיערך בין אישה זרה לחלוטין לבין חטופה כזו

• את לא מכירה אותי, אבל אני מכירה אותך. מכירה היטב.
• מאיפה?
• בכל שבוע לשתי בצק אדיר ממדים כדי להפריש חלה ולהזכיר את שמך. בכל תפילה הזכרתי אותך לפני בורא עולם שירחם, שיגן עליך בכל מקום שאת נמצאת, שיחזיר אותך הביתה בריאה בגוף ובנפש.

אני מרגישה ממש חיבור אליך.

• מה, כלפי כל החטופים הרגשת ככה?
• לא. לקחתי על עצמי שם אחד, כי ידעתי שאחרת לא אעמוד בזה, ועל השם הזה התפללתי וביקשתי, כאילו זו הבת שלי, עצמי ובשרי. והשם הזה היה את!
• אבל למה כל זה קרה? תשאל החטופה ההיא.
• כי זה היה רצון השם. זה חלק מתוכנית מדויקת מאד, שאין אפשרות להבין כל עוד נמצאים במוגבלות הגוף.

* * *

אנחנו באמת חיים בשני עולמות מקבילים. כל אחד מאיתנו פועל בדרכים שונות, ואין ספק שלכל השתדלות ישנו הצד הטכני, הפיזי, שבלעדיו זו לא השתדלות.

אבל במקום לחוש רק עצב ויגון וייאוש, ותחושה שמשהו שקורה כאן לא היה צריך לקרות, שהכאוס הזה הוא באשמת אנשים מסוימים, שבידינו הכוח לנסות לשנות את המציאות – כדאי שנראה את מה שקורה למטה ממבט גבוה ומבין קצת יותר. שלפחות נדע שאין מקרה בעולם, ושהכל בגזרת עליון.

בואו לא נשכח את זה לרגע, ונמשיך לבקש עבור כל אחינו בית ישראל הנמצאים בצרה ובשביה.

בשורות טובות!

רותי קניג היא סופרת, יועצת ומנחת סדנאות לכתיבה תרפויטית ולפריצת חסמים.