פרשת בחוקותי: "שלום" זה לא רק איחול. זו מהות

בפרשת "בחקותי" מופיעות ברכות עצומות שבני ישראל יתברכו בהן אם הם ילכו בחוקות התורה וישמרו את מצוותיה. התורה מפרטת את כל הברכות החשובות בכל תחומי החיים - בריאות, פרנסה, שפע, ביטחון, כל מה שכל אחד חולם ומאחל לעצמו.

בתוך רשימת הברכות, ישנה ברכה שלדברי המדרש היא החשובה מכולן, וכשהיא אינה קיימת – גם שאר הברכות יורדות מעט מערכן. איזו ברכה? שלום: "וְנָתַתִּי שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה רָעָה מִן הָאָרֶץ וְחֶרֶב לֹא תַעֲבֹר בְּאַרְצְכֶם" (ויקרא כ"ו, ו'). רש"י כותב: "ונתתי שלום - שמא תאמרו הרי מאכל, הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, תלמוד לומר אחר כל זאת 'ונתתי שלום בארץ'. מכאן שהשלום שקול כנגד הכל".

גם בתפילת שמונה עשרה, הברכה האחרונה המסיימת את התפילה היא "שים שלום", ו"עושה שלום... הוא יעשה שלום עלינו...". גם ברכת הכהנים חותמת בשלום: "וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם" (במדבר ו', כ"ו). "ללמדך, שאין הברכות מועילות אלא אם כן שלום עמהן" (במדבר רבה, נשא, י"א, ז').

לפני שנחדד מעט את משמעות השלום, הזכרנו בעבר, שכשמעיינים בפסוק ישנה תמיהה – מדוע התורה כופלת בלשונה "ונתתי שלום בארץ... וחרב לא תעבור בארצכם". הרי אם יש שלום בארץ, ודאי שלא תעבור בה חרב?

ה"אבן עזרא" מיישב כך: "ונתתי שלום בארץ – ביניכם". אם יהיה שלום ביננו לבין עצמינו, רק אז מובטח לנו ש"חרב לא תעבור בארצכם". גם הרמב"ן כותב כך: "שיהיה שלום ביניכם ולא תלחמו איש באחיו". אם יש שלום פנימי, יהיה שלום חיצוני. הדברים ידועים, האויב הגדול ביותר הוא לא האויב החיצוני אלא דווקא שנאת האחים הפנימית, הפירוד והמחלוקת (עיין אור החיים).

בתלמוד (תענית כב ע"ב) מופיע הסבר נוסף: "וחרב לא תעבור בארצכם... אפילו [חרב] של שלום". מה הפירוש "חרב של שלום"? בפשטות הכוונה שהברכה היא שחרב אפילו לא תעבור בארץ, גם אם מטרת החרב היא ארץ אחרת וארץ ישראל משמשת רק כמעבר (עיין רש"י על הפסוק).

ניתן להסביר בדרך עמוקה יותר את משמעות המשפט "חרב של שלום". לעתים, גם רודפי שלום עשויים  לעשות שימוש ב"חרב השלום", ואגב רדיפתם את השלום הם משתמשים "בחרב" כנגד אחרים - מבזים ומזלזלים באחיהם. באה התורה ואומרת - רצונך בשלום? רדוף אחריו באמצעים של שלום ולא באמצעים של סוגים שונים של חרב. 

נעמיק מעט במושג "שלום".

כאמור, אחרי שהתורה מבטיחה "וישבתם לבטח בארצכם", היא מוסיפה פסוק חדש: "ונתתי שלום בארץ". גם בברכת הנישואין אומרים: "אהבה ואחווה שלום ורעות", משמע שהשלום הוא מעלה אחרת מהאהבה.

השפה שלנו היא ייחודית בכך שאיחול הברכה הבסיסי בין אנשים עוברי אורח היא המילה "שלום". הראשון שנפרד ב"שלום" הוא יתרו, כשנפרד ממשה שהלך למצרים ואמר לו: "לך לשלום" (שמות ד', י"ח).

גם ביום השבת, האיחול המקובל הוא "שבת שלום". לכאורה מה משמעות האיחול? מה הקשר בין השבת ובין השלום?

שלום הוא לא רק מצב של אי מלחמה, אלא הרבה יותר מכך. שלום משמעו שכל כוח ודעה נוכחים בעוצמתם הראויה, ויש מקום של כבוד לכל שוני. שלום הוא ההיפך מיחידנות, ההיפך מ"שירת סולו". שלום פירושו כוחות שונים שמשלימים זה את זה ופועלים כצוות בהרמוניה ושיתוף פעולה.

בני אדם הם שונים זה מזה ובמקרים רבים הם מתקשים להתמודד עם הניגודים ביניהם. לא תמיד אנחנו מעריכים את העמדה של הזולת ולא תמיד אנחנו מסוגלים לפעול כצוות. ברכת השלום היא שכל אחד ימצא את הדרך לבטא את הייחודיות שלו ולהפרות איתה את הזולת.

כשאדם מאחל לרעהו שלום, הוא בעצם מזמין את רעהו להיכנס למרחב הפרטי שלו והוא אומר לו - יש מקום לשנינו, בוא נחיה יחד.

זו אחת הכוונות באיחול "שבת שלום". חכמים כותבים, שעד יום השבת הייתה תחרות ומתח בין הנבראים בעולם. האור רצה יותר יום והחושך רצה יותר לילה, כל בריאה ניסתה להתרחב עוד, עד שבאה השבת והשרתה בין הנבראים רוח של שלום, אמון ושיתוף פעולה. "כאשר ברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא יכול להתקיים, עד שבא והשרה עליו שלום. ומה הוא? שבת, שהיא שלום של עליונים ותחתונים ואז נתקיים העולם" (תרגום מספר הזוהר, ג', קע"ו, ב').

כל זוג מאחל לעצמו "שלום בית". כשיש שלום בית כל אחד מאפשר לשונות של השני להיכנס למרחב שלו ואף להעצים אותה.

ישנו פסוק במגילת איכה המקונן על החורבן: "בִּלָּה בְשָׂרִי וְעוֹרִי שִׁבַּר עַצְמוֹתָי" (איכה ג', ד'). המהר"ם שיף (דרשות לפרשת דברים, מודפס בסוף מסכת "חולין"), שואל שאלה מעניינת. לכאורה, סדר הפסוק לא מדויק. שהרי הסדר הוא אחת מהשתיים, או עור, בשר ועצמות, כלומר, להתחיל בעור וללכת לצד פנים ולכתוב: "בילה עורי ובשרי ושיבר עצמותי", או עצמות, בשר ועור, כלומר, להתחיל מן העצמות, לצאת לצד חוץ ולכתוב: "שיבר עצמותי ובילה בשרי ועורי". למה הפסוק כותב קודם כל את הבשר, עובר לעור ואז לעצמות, למה הפסוק לא כותב כפי הסדר האנטומי?

ספר "משנת שכיר" (פרק רביעי, האחדות והשלום) עונה תשובה יפה. כוונת הנביא לרמז מה הייתה הסיבה שאיבדנו את ארצנו וחרב בית מקדשינו. כולנו יודעים שהחיסרון באחדות העם היהודי הוא הביא עלינו את החורבן. אילו היינו באחדות ובאגודה אחת בלי פירוד, לא הייתה אומה אחת בעולם שהייתה יכולה לכבוש את ארצנו. מוקד "המכה" שהביאה את החורבן היה באמצעותנו, בתוכנו, ביננו לבין עצמינו, על ידי פירוד הלבבות ואגודות אגודות שנלחמות זו בזו. המכה יצאה מאמצע ישראל עצמם, והיא התפשטה פנים ואחור.

כמה חשוב למנוע את המכה "בבשר". כמה חשוב לאמץ את הפסוק "ונתתי שלום בארץ".