שני אנשים במדבר על סף מוות ומעט מים – מי מהם ישתה?

קדושת החיים היא ערך בסיסי ביהדות, אסור לגעת בחיי אדם, אפילו לא על מנת להציל אחרים, אסור לנו לקחת תרומת אבר מאדם חי, אפילו אם הוא כבר גוסס, כדי לשפר את חייו של אדם אחר. גם אדם שסובל מאד, אסור לנו לנתק אותו מהמכשירים. השיקולים הם לא "לחיות טוב", אלא קדושת החיים, אסור לעשות מעשה שיקצר את חייו של יהודי.

לכן כאשר נשאלה שאלה חמורה בדיני נפשות לפני חכמים, הם השיבו לפי העיקרון הזה. לפני כאלפיים שנה עלתה בבית המדרש של רבותינו התנאים שאלה קשה: שני אנשים שהיו מהלכים במדבר, הם לא רואים לנגד עיניהם שום מקור מים, ואין כזה בסביבה. שניהם על סף גוויעה בצמא. אך יש לפניהם קיתון, כלי קטן של מים. הוא שייך לאחד מהם. כמות המים שבו ממש קטנה, ולא תספיק להחיות את שניהם. האם ישתה רק אחד, הבעלים, ויחיה, או שמא יחלקו אותו, ומה שיהיה יהיה?

החכמים, ובראשם חכם בשם בן פטורא, השיבו בפסקנות: ישתו שניהם, ואל יראה אחד במיתת חברו. לא יעלה על הדעת ששני אנשים נמצאים במדבר, המים מצילי החיים נמצאים לפניהם, אחד שותה וחי ומשאיר את חברו למות! זה נוגד את קדושת החיים. שב ואל תעשה עדיף, אף על פי ששניהם ימותו! לא תעמוד על דם רעך, זה אסור.

וכאן נכנס לתמונה רבי עקיבא. כוחו של רבי עקיבא היה גדול בדרשת הפסוקים, הוא למד מרבותיו כיצד ניתן לדרוש את פסוקי התורה וללמוד מכך הלכות. במקרה הזה רבי עקיבא הכריז שמדברי התורה ניתן ללמוד לא כך, "וחי אחיך – עמך", המילה עמך מלמדת שכל החובה לדאוג לחיי האחר, הוא רק "עמך", רק כאשר גם אתה נשאר בחיים, ולכן אם קיתון המים שלך, עליך לשתות, אתה חייב להציל את חייך, ונשמרתם לנפשותיכם, גם אם השני ימות לנגד עיניך, משום שזה נובע מקדושת החיים שלך.