"האם עלי לאפשר לכל הזוועה הזאת לחלוף, מפני שחסרה לי היכולת להבין ולהרגיש?"

באחד הלילות שבהם ביליתי בבית הכנסת העתיק חלמתי חלום, מאותם החלומות המטביעים בנו את חותמם לעד. בחלום היו מסילות רבות, ועליהן קרונות רבים. קרונות שנועדו לבעלי חיים, אבל בתוכם היו המוני בני אדם, דחוסים כמו סרדינים בקופסה. בכי ואנחות בקעו מהקרונות, והתחושה הייתה מזוויעה. אחר כך ראיתי בעיני רוחי את המקום שממנו הגיעו הרכבות האלה, והגעתי לתחנה שממנה הן יצאו. שם יכולתי לראות אמהות נפרדות מבעליהן ומילדיהן. למי שנשאר לא היה מושג כלשהו על יעדו של מי שנסע, ומי שנסע, גם הוא לא ידע מאומה על היעד. ואז ראיתי בעיני רוחי את היעד הסופי של הקרונות. היו שם מאות ואף אלפי קרונות, וירדו מהם רבבות אנשים. האנשים התקדמו לעבר מפעל, מסוג המפעלים שלא מייצרים שום דבר, רק הורסים, ושם העמידו אותם בשורות. חלק מהם נבחרו לעזור במפעל, אחרים נבחרו לשמש שפני ניסיונות, והיתר יועדו להיות תוצר המפעל, או ליתר דיוק – מטרת ההרס. לא הבנתי למה שימשו המפעלים שלפני, אבל בחלל החלום עמד מין מסר שישנו נגיף המאיים לחסל את העולם כולו וצריך לכלות אותו, להשמיד את חייו ואת גופו, כדי שלא יישאר ממנו זכר. האנשים שירדו מהקרונות היו ה"נגיפים", אך לא הבנתי על מה ולמה מופנים כלפיהם זעם ואכזריות רבים כל כך. איך ייתכן שיש סיבה לאכזריות שכזו כלפי ילדים, כלפי תינוקות וכלפי האמהות שהחזיקו אותם בזרועותיהן?!

האנשים נכנסו למפעל, ושם הושמדו. החפצים, הבגדים ואפילו השיניים התותבות נלקחו במטרה להעשיר את רוצחי האנשים. לא מיליוני אנשים נרצחו שם, כי "מיליונים" – זה רק מספר. היה שם בחור צעיר ששמו דוד רוזנבאום, תלמיד מצטיין שחלם להיות עיתונאי. הייתה גם אם צעירה, חנה וולף שמה, שעשר שנים עברו עד שזכתה להרות. תינוקה היחיד היה בזרועותיה, והיא לא ידעה היכן בעלה. היה גם מנדל וייס ליד בנו, נכדו ונינו, כולם באותה שורה, בדרך להשמדה. היו שם סיפורים ייחודיים כאלה לרוב, בכפולות המיליונים. 'שישה מיליון' אינו ממצא סטטיסטי אלא סיפור וגם חלום של אדם, שהיו ואינם. והם מוכפלים בשישה מיליון. אחר כך הוביל אותי חלומי לעברו האחר של המחנה. שם נערמו ערמות של נעליים משומשות. אלפי נעליים, מסודרות לפי גודל. מהן שהיו שייכות לילדים רכים. היו גם משקפיים, מזוודות, כיסאות, צעצועים ותשמישי קדושה. הכול מסודר ומקוטלג, בדיוק כמו במפעל מאורגן היטב.

בסוף הייתה שם ערמת אפר. טונות. זה מה שהמפלצות ההן עשו. הפכו לאפר את צלם האלוקים שבפניהם של מיליוני בני אדם. ואחרי הכול נשאר רק שקט אין-סופי. התעוררתי. התעוררתי מבוהל. רצתי לחפש מפלט ליד המדריך שלי, והוא מיהר להסביר לי את פשר החלום המוזר שחלמתי: "דן, אתה יודע, אנחנו ברגעים האחרונים של ההיסטוריה, ונכון שלא מזמן כל זה התרחש באמת. כאן, ביבשת הזאת, באירופה. הגרמנים הנאצים ומשתפי הפעולה שלהם עשו זאת ליהודים, במלחמת העולם השנייה, המלחמה שאנו מכנים 'שואה'. בבקשה, אל תשאל אותי למה זה קרה, אל תבוא אלי לבקש הסברים. כי גם אם אדע, לא אגיד לך. יש מצבים שאינם שייכים למישור השכל אלא למישור הרגש. נוכל רק להתעצב, להרהר ולדעת שכן, יש סיבה אלוקית שאיננו מסוגלים לתפוס".

דקות ארוכות הייתי כמשותק, עד ששאלתי: "האם ייתכן שאני מרגיש משהו כגון כאב אין-סופי? כמה אפשר לבכות על כמות כזו של כאב המוכפל במספר משפחות שלא אוכל אפילו לדמיין?".

"אתה צודק, דן, צודק. מסיבה זו בדיוק רבים מהניצולים מעדיפים שלא לדבר על הנושא. רבים אומרים שלא מדברים על זה כדי שלא לפתוח את הפצע. אבל זה לא נכון. הפצע שם בין כך ובין כך, והדיבור עשוי להקל מעט. לשקט יש אפוא סיבה אחרת. הדיבורים ותיאור הזוועות עשויים להפחית את הכאב שנחקק בליבם של הניצולים, והניצולים מעדיפים שלא להפחית את הכאב באופן זה, שכן מי ששומע אותם – ממילא לא יוכל להבין באמת. הכאב שנוצר מהמלחמה הזאת הוא כאב אין-סופי. אין דרך להכילו במושגים גשמיים או פיזיים. הוא שייך למקום גבוה יותר, נעלה יותר, שאותו איננו מבינים".

"אם כן, מה עלי לעשות ביחס לזה? האם עלי לאפשר לכל הזוועה הזאת לחלוף כלעומת שבאה, מפני שחסרה לי היכולת להבין ולהרגיש?".

"רחוק מזה! תרגיש ותתרגש ככל שתצליח, וככל שתרגיש יותר כך יהיה גודל אהבתך לעם ישראל וגדולה יותר תהיה אמונתך בעובדה שהיהודים הם עם שונה השייך למקום עליון. זה מעולם לא קרה לעם אחר. אף פעם אחת בהיסטוריה. מעולם לא הייתה השמדת עם בממדים כאלה, באכזריות כזו, בלא שום סיבה נראית לעין מלבד השנאה. הגרמנים הנאציים לא יצאו למלחמה ביהודים למען שטחי אדמה או אידיאולוגיה, אלא מהסיבה הבלתי נתפסת, שהם 'פשוט' לא סבלו את קיומם ולא הפנימו שאם עם שלם מפריע להם כל כך, זה רק מפני שלעם הזה יש מסר ושליחות חשובים מאוד לעולם.

"היות יהודי אחרי השואה הצטייר באור שונה, קיבל משמעות אחרת. עכשיו ברור וגלוי לעין מה שקודם לכן היה נכון באופן תאורטי: אין ליהודים מנוס אלא להילחם למען העם והתורה שלהם. גם מי שנולד אחרי המלחמה אינו יכול להתעלם, לחיות כאילו שום דבר לא קרה ולפעול בחייו למען מטרות אינדיבידואליות בלבד. על כל אחד ואחד מבני עמנו להרגיש חלק בלתי נפרד מההיסטוריה ולעשות כל מה שבידו כדי להפיח חיים באפר ולהחיותו מחדש. כן, יום יבוא וכל ערמות האפר יקומו, תהיה המשמעות שתהיה לזה, במהירות שתלויה באלו שחיים כיום".

אחרי השיחה ההיא הבנתי דבר אחד: אנחנו לא יכולים להבין הכול, ולא רצוי שנבין הכול. אילו היינו מבינים היו מסתיימים כישורינו כחוקרי ידע. אדם אינו חי בזכות המים, אלא בזכות הצימאון שלו למים. הצימאון הוא שגורם לו לחקור את הקיים, לבנות דברים חדשים, לשנות את העולם ולהתחקות אחר ידע חדש. לו היינו שבעים אינטלקטואלית, לא היה לנו מנוס מלהתבונן בידע שנרכש, אך לא היינו נאבקים למען דבר שקיים במונחים אינטלקטואליים. העולם הזה, שאנו חיים בו, הוא עולם המאבק, לעומת העולם הבא, שהוא העולם שבו נתבונן בתשובות. כל עוד אנחנו חיים, לא נדע בוודאות מה עומד מאחורי כל התרחשות בהיסטוריה, וניסיון לקבוע מדוע עשה אלוקים את מה שעשה לעם היהודי במאה האחרונה, מעיד על חוסר ענווה. אפשר לחקור, להעלות השערות, אך לעולם לא לקבוע.

רק דבר אחד נוכל לדעת בוודאות: אלוקים השקיף מקרוב ושלט בכול.

מתוך הספר "מסעו של דן אחר משמעות החיים", מאת רוני דיין. לרכישת הספר בהידברות שופס, לחצו כאן.