סיון רהב מאיר: מה אנחנו רוצים להגיד, קודם לעצמנו ואז לעולם?

1. מה אנחנו רוצים להגיד, קודם כל לעצמנו ואז לעולם? ביום שלישי בערב יחל חג השבועות. חג מתן תורה. נדמה שהוא מעולם לא היה כל כך רלוונטי. בכל שנה מחדש אנחנו מתייצבים למרגלות הר סיני ושומעים שוב את עשרת הדיברות. נהוג להביא גם את הילדים הקטנים ביותר לבתי הכנסת, לשמוע שוב את הקוד המוסרי הבסיסי, להתחייב שוב לערכים המכוננים האלה. השנה זה חשוב במיוחד.

פגשתי השבוע שתי משלחות שבאו לארץ, שתיהן של ארגונים יהודיים בקמפוסים בארצות־הברית – סטודנטים של "עולמי" ושליחות של "חב"ד בקמפוס". ישבנו יחד שעות. שמענו על אנטישמיות בוטה שכבר מזמן לא מסתתרת. סטודנטים שנתקלים בצלבי קרס על הדלת, או שלא יכולים להיכנס לכיתה כי צורחים עליהם שהם נאצים. שמענו על בלבול מוחלט בין טוב לרע, למשל, סטודנט שכבר לא מוכן ללמוד עם החבר היהודי שלו למבחנים. הנימוק: "אתה תומך באפרטהייד". עם סטודנטים תומכי חמאס הוא לומד בכיף.

2. הגענו לשתי מסקנות, לשני כיוונים לפתרון. את שניהם אפשר למצוא בחג השבועות שנחגוג השבוע. קודם כל – סליחה על הקלישאה הדביקה – אחדות. במעמד מתן תורה, עם ישראל התייצב בהר סיני כאיש אחד, בלב אחד. כל השבטים ביחד עמדו מסביב להר, מקבלים זהות משותפת.

ראיתי בעיניים סטודנטים שהם לוחמי אמת מול השקר בקמפוס שלהם, נפגשים לראשונה ביחד בירושלים עם אחים קרובים־רחוקים.

אחת הסטודנטיות הסבירה לי שהביקור בארץ אחרי שמונה חודשים אינטנסיביים בקמפוסים עוינים היה חתיכת נחמה. החל מ־7.10 בבוקר הם הואשמו כרוצחים, בעוד הם לא מספיקים לעכל ולהתאבל על הנרצחים.

פתאום הבנתי שכאן בארץ, עם כל המורכבות, ידענו לבכות ביחד. ההלם הראשוני היה קולקטיבי, וידענו לתת איזה חיבוק קולקטיבי. הם, בעודם בוכים על הנובה, כבר התמודדו עם הפגנות אלימות והחלו להגיש תלונות במשטרה ולארגן הפגנות פרו־ישראליות.

"כשאני כאן בישראל אני נושמת אחרת", אמרה סטודנטית מאוניברסיטת קולומביה. "מה הפלא", ענתה סטודנטית מקנדה. "איך אפשר לנשום עכשיו בקולומביה. האוויר מזוהם מרוב שקרים". "אני מרגיש בבית, מבינים אותי פה", אמר סטודנט אחר, בעודו מלטש את הנאום שיישא בפני הנשיא יצחק הרצוג שאירח אותם. הביקור שלהם בכותל היה עוצמתי במיוחד. דמעות של שמונה חודשים זלגו שם. הכל התפרץ. "זה טוב לבכות בכותל", אמר להם המדריך הישראלי, שמלווה הרבה קבוצות שמתפרקות רגשית דווקא שם. "כאן הדמעות לא יורדות למטה, הן עולות למעלה".

3. אחד המשתתפים במשלחת אמר שלראשונה מאז שמחת תורה הוא ישן טוב, אבל ממש טוב. לא כמו במעונות בקמפוס. אבל לישראל לא מגיעים כדי לישון, אלא כדי להתעורר. לצד המסקנה שיהודי העולם צריכים כעת נחמה משותפת, יותר ביקורים בארץ, יותר עלייה, יותר אחדות, צריך להסתכל לא רק איך עמדנו למרגלות הר סיני, אלא מה קיבלנו שם. סטודנטית מ־MIT אמרה, אחרי שתיארה את ההפגנות הצבועות בעד חמאס: "מה שהעולם הכי צריך עכשיו זה אמונה ברורה, חזון, בהירות מוסרית". זה הלב של שבועות. בדיון המביך והבלתי נשכח בקונגרס האמריקאי, שלוש נשיאות אוניברסיטאות לא הצליחו להגיד אם קריאות לרצח העם היהודי הן נגד "הקוד המוסרי" של המוסד שהן מנהלות.

אז הקוד המוסרי האמיתי שקוראים בתורה בחג השבועות קובע: "לא תרצח!". השנה הפסוק הזה מהדהד וזועק באופן מיוחד. לא תרצח, אבל גם לא תתמוך בתרבות כזו שכל כולה "תרצח". לא תיתן לה הישגים בינלאומיים, לא תחלוק לה כבוד, לא תתרפס בפניה. מי שעומד באו"ם דקת דומייה לזכר הטרוריסט האיראני ראיסי, לא הפנים לעומק את לא תרצח. והרבה שגרירים מערביים עמדו, כשהדגל גם ירד שם לחצי התורן.

העולם מבולבל. מתקשה להבחין בין טוב לרע. ומולו אנחנו מתייצבים ומשמיעים, השנה במיוחד, את התשתית של המוסר האנושי. עצם האמירה שיש אמת ויש שקר, היא כבר אמת גדולה: "אָנכִֹי ה' אֱלוֹקיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים". יש אלוקים והוא מעורב בהיסטוריה, שמתקדמת לבסוף לטובה. "לאֹ תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה' אֱלוֹקיךָ לַשָּׁוְא". כמה נורא שהאויבים שלנו צועקים "אללה אכבר" לפני שהם רוצחים תינוק וזקן, גבר ואישה, לכאורה בשם האל. ועוד עקרונות, שמבססים חברה שיש בה גבולות ויש בה כבוד ויש בה צלם אלוקים לכל אחד: "זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ. כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ. לאֹ תִנְאָף. לאֹ תִגְנבֹ. לאֹ תַחְמדֹ". ויש אפילו פסוק שלם על מערכת המשפט: "לאֹ תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר". גם בעידן של נרטיבים, שבו הכל יחסי ונתון לפרשנות, יש להעיד ולשפוט דין אמת. זה לא קורה בהאג, לצערנו.

4. גם כשהאימפריה הרומית שלטה בעולם וגם כשהצלבנים הכתיבו את הטון, ואפילו בזמן הקומוניסטים או המשטר הנאצי, קראנו כל שנה את עשרת הדיברות בחג השבועות. הזכרנו לעצמנו את האמת הנצחית מהר סיני. עכשיו, כשמצד אחד איסלאם פנאטי ומצד שני פרוגרסיביות מבולבלת, נמשיך לזכור ולהזכיר. חג השבועות קורא לנו לא לקבל את העולם כפי שהוא, אלא לנסות לשפר אותו ואת עצמנו.

שבת שלום וחג שמח.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".