שהחיינו וקיימנו: כך נדע מה המטרה שלנו בעולם

ישנה מטרה כללית משותפת לכולנו: לעשות להשם יתברך דירה בתחתונים – כלומר בעולם הכי תחתון שה' ברא מבין ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, עשיה.

שזה אומר שבמקום הכי נמוך, בעולם שהוא מלשון העלם, שבו כולנו מרגישות כמו ישות שעומדת בפני עצמה, נפרדת מהקב"ה, חס ושלום – נגלה את האור האלוקי, נחבור אליו ונאיר בעזרת החיבור אליו כל פינה אפילה בעצמנו ובעולם.

שהרי ה' ברא "יש מאין", והמטרה שלנו היא להפוך את ה"יש" ל"אין" – כלומר להכניס רוחניות בשיא הגשמיות.

יש משחק ששיחקתי כשהגדולים שלי היו קטנים. לא רק הם אהבו אותו, אלא גם אני... הייתי אומרת מילה, והם היו צריכים להגיד איך זה קשור לקדושה.

- "אוטו".

- "לקחת מישהו טרמפ".

- "טלפון".

- "להתקשר לסבא ולסבתא ולשאול לשלומם".

וכן הלאה.

זאת המטרה הראשונית והכללית. ליצור לה' דירה פה, בעולם הכי נמוך.

אחרי זה יש לכל אחת מאיתנו מטרה מיוחדת אינדיווידואלית, שמיוחדת וספציפית רק לגביה, שבשבילה היא הגיעה לעולם.

שמעתי פעם משל יפה, על חיילים מיחידה מובחרת שנשלחו למשימה סודית כל כך, שאפילו לא אמרו להם מראש מה המשימה, שמא ייתפסו, אלא רק לאן עליהם להגיע. משהגיעו, נגלתה לעיניהם קופסה מאובזרת. בפנים היו משקפת לראיית לילה, צבעי הסוואה, מפה שעליה מספר סימונים ורימונים. הם הבינו שעליהם לחכות ללילה, ולזרוק את הרימונים לפי סימוני המפה.

ככה אנחנו, נשלחנו לפה, כל אחת מאיתנו, עם קופסא מאובזרת, שכוללת את הכישרונות שלנו, את היכולות שלנו, את המידות הטובות שלנו ואת כל החוזקות שבהן ניחנו. והקב"ה אומר לנו כביכול: תתבוננו מה נתתי לכם במתנה, וזו המשימה שלכם בעולם.

זהו החצי הראשון. החצי השני הוא המקום שהכי קשה לי בו. המקום שהכי מעמת אותי, מאתגר אותי. המקום שניסיתי מיליון פעם לעשות בו שינוי – ואין סיכוי.

הסיבה לחוסר ההצלחה, היא כי יש שם איזה שטן שיודע שאם אתגבר על העניין הזה, אביא גאולה לעולם בעוצמה כזאת, שאולי זה יביא את הגאולה השלמה. אז הוא עושה כל שביכולתו להפריע ולשבש, לייאש ולשכנע ש"אני כזאת, ולא אצליח להשתנות לעולם".

מה ההבדל בין קיום לחיים? קיום זה הקיום של הגוף שלי. הוא תופס מקום, יש לו מגבלות, יש לו צרכים. חיים הם החיות הפנימית של הדברים. הנביעה הפנימית שלמעלה מגבול, זמן ומקום.

אם אנחנו עסוקים בקיום, בממד הגשמי, החומרי של הדברים, גם אם הגשמיות חשובה מאוד, תמיד נפגוש חסר, ולעולם לא נגיע לסיפוק. באיזשהו שלב זה נעשה מייאש, מדכא ומפיל, ולחיוּת יש מעט מאוד מקום להיכנס.

אם אנחנו עסוקים בחיים עצמם. בקשר העצמי שלנו עם הקדוש ברוך הוא, במשמעות היותנו כאן והצורך שהעולם והקב"ה צריכים מאיתנו, הרי שיש שמחה גדולה ותקווה מתמדת, כי רואים את סוף המסע ואת הפאזל האלוקי של הקץ המתקרב לאלפיים שנות גלות. הקיום כבר נכנס בדרך ממילא לתוך החיים, בלי לתפוס מקום.

ותראו איך רואים את זה בברכת "שהחיינו": קודם "שהחיינו" = חיים, ורק אחר כך "וקיימנו" = קיום.

שנזכה תמיד לגעת בפנימיות של הדברים.