אני לא יודעת להיות מכובדת. אבל מה אכפת לי?

אני לא כל כך יודעת להיות מכובדת. למעשה, אף פעם לא ידעתי.

יש כאלה שזה יוצא להם באופן טבעי כל כך, המכובדות הזו. ההילוך שלהם תמיד אצילי. העקבים נוקשים להם בטבעיות על הרצפה: "אני כאן", "אני כאן", "אני כאן". כמו מנגינה.

הראש שלהם מונח למעלה. את המימיקה בדיבור שלהם אי אפשר לפספס. כל מילה שלהם שקולה. יודעים מה? אפילו החיוך והצחוק שלהם הם ב-ד-י-ו-ק במינון הנכון ובתזמון המתאים.

אותי זה מביך כשמוסיפים גינוני כבוד לשם שלי, אז אני לא מרשה לכתוב יותר מידי. ואולי זה בכלל כי קצת מפחיד אותי שלא אעמוד בציפיות...

אני לא יודעת אפילו איך עולים על עקבים, וגם בלעדיהם – אני הולכת מהר מדי או לאט מדי. הדברים תמיד נופלים לי מבין האצבעות, והצחוק מתגלגל לי הרבה מעבר לזמן המתאים.

האמת היא שאף פעם זה לא הפריע לי, חוץ מלפני חודש לערך, כשהגעתי לנחם משפחה שאיבדה את יקירה. לא הכרנו קודם, אבל מרגע שהגעתי אליהם, המשפחה הזו נכנסה לי ללב, וגם לא יצאה משם.

כמה דקות אחרי שהגעתי, נכנסה לנחם את המשפחה אישה מכובדת. אבל על אמת. ממש כמו בסיפורים. א-ל-ג-נ-ט-י-ת, זו המילה. לא היה תא אחד בגוף שלה שלא היה מכובד ואלגנטי. היא היתה זקופת גו. החזיקה את הראש שלה גבוה-גבוה, ואמרה בדיוק את המילים שצריך לומר בסיטואציה הזו.

האנשים רצו אליה עם כורסה מכובדת, והגישו לה מיץ תפוזים מכובד שסחטו במיוחד בשבילה.

משהו בתוכי תסס פתאום. מן הרגשה שאני לא מכירה. "תפסיקי להיות עממית, ותנסי גם את!", לחש לי הקול. "תראי איזה כיף זה להיות מכובדת! כמה זה מכבד!".

כל אותו הלילה התהפכתי על משכבי.

*

שבוע לאחר מכן צלצל הטלפון שלי. הרבה אחרי חצות. חושך מצריים. יללות של תנים מהיער הסמוך. זמן לישון. ללא ספק.

אבל לאישה ההיא שהלכתי לנחם, זו שאיבדה את היקר לה מכל, יש הלילה נחש על הצוואר. והנחש הזה לופת לה אותו עד כדי מחנק. עוד רגע והיא איננה. כן, כן. עד כדי כך מרגיש העצב כשהוא לא עוזב אותך.

כשכבר היינו ברכב, בדרך לזריחה בגיא בן הינום, היא הסבירה לי שאני המשוגעת היחידה שהיא העזה להתקשר אליה. כי לי אין שעות. זה ידוע. אני תמיד ערה כשצריך לישון, וישנה כשצריך לקום.

וחוץ מזה, מי עוד היה יוצא איתה ככה באמצע הלילה?! אני הרי חני מקטמנדו, והכל אצלי אחר...

אני בתגובה צחקתי את הצחוק הזה שלי, וניגבתי לה את הדמעות בחולצה. הכי לא מכובד ואלגנטי.

כהרגלי בקודש, התבלבלתי בכיוון לפחות חמש פעמים עד שהגענו אל היעד. כשישבנו מול הזריחה היא שמה את הראש שלה על הכתף שלי, ואני שרתי לה את השירים שהיא הכי אוהבת, רק בשפת הגימל. כי משום מה זה הצחיק אותה נורא.

ופתאום? פתאום כשהכנתי לה שוקו חם מידי בבית השקט שלה? כבר לא חשבתי על אותה אישה זקופת גו מלפני שבוע. כבר ממש לא רציתי כורסא מכובדת, ולא מיץ תפוזים שיסחטו עבורי, רק לשבת על השטיח עם מי שעצוב לה.

ויותר מזה? כלום לא היה לי אכפת...