סיון רהב מאיר: את הרוח – אסור שניתן יהיה לשבור. אז חוגגים

1. חג שבועות, חג מתן תורה, מאחורינו. השנה נדמה לי שכדאי להתעכב עליו עוד רגע, למצוא בו פתרונות עתיקים לבעיות חדשות.

לפני שנה המלצתי בחג השבועות להוסיף לחיים לימוד יומי קצר. לבחור משהו שמדבר אלינו מכל התורה כולה, וללמוד אותו בכל יום, אפילו רק כמה דקות, כעוגן יציב במציאות מאתגרת. כתבתי על פרויקט חדש שנקרא הנ"ך (נביאים כתובים) היומי. לומדים שני פרקים ביום, ובתוך שנה מסיימים את כל ספרי הנביאים והכתובים. חפשו בגוגל: "תנך יומי שיפטי" (שיפטי הוא שם החיבה של הצעיר יהושפט אמיתי, שהפרויקט הוקם לזכרו). בהנחה שאת התורה עצמה אנחנו מכירים יחסית, בעצם מקבלים כך היכרות עם כל התנ"ך – תורה, נביאים, כתובים.

לא דמיינתי כמה מכם יתחילו לעשות זאת. לא דמיינתי כמה זה יהפוך קריטי וייתן כוחות במלחמה.
השנה בחג השבועות, שהוא כידוע גם חג הקציר, התחיל קציר של תגובות במייל שלי. כתבה לי משפחה שגרה בעוטף. הם למדו את הנ"ך בבית שבדרום, ואז במלונות, ואז בחזרה הביתה. המילים הקדושות נתנו יציבות ותקווה, בפרט כשהם קראו על המלחמות והמאבקים על אותה אדמה בדיוק. כתב לי נער שלא אוהב שיעורי תנ"ך בבית הספר, אבל האתגר הזה, להתחיל ולסיים, תפס אותו והוא מסיים כעת בהתרגשות את כל הנ"ך. פרקליטה שמעורבת בהגשת כתבי אישום נגד מחבלי הנוח'בה בימים אלה, כתבה שהלימוד נותן לה פרספקטיבה ועומק ומשמעות, וממש מחבר את העשייה שלה היום לסיפור הגדול שלנו.

ואז כתבו לי אלירן ומירית ביתן. כיוון שהשבוע מחזור הלימוד מתחיל שוב, מספר יהושע, אני נותנת להם את רשות הדיבור. אותי הם שכנעו לנסות ולהוסיף את הלימוד הזה לסדר היום:"לפני שנה בדיוק אשתי ואני החלטנו לנסות. פתחנו את שגרת הבוקר בהאזנה משותפת לשני פרקים שמעביר בווטסאפ הרב מוטי פרנקו מהגולן. חשבנו שיהיה נפלא להשקיע 15 דקות בכל בוקר בזוגיות ובתורה, אבל לא ידענו איזו שנה תבוא עלינו. סיימתי 150 ימי מילואים, שכללו גם לחימה ממושכת בעזה. אני בחזית הדרומית, ואשתי בחזית המשפחתית בבית".

אלירן הוא בכיר בשירות התעסוקה, מירית היא עובדת סוציאלית, ויש להם שישה ילדים. איפה בדיוק הנ"ך היומי נכנס כאן ללו"ז? כך הם ממשיכים:"פתאום המאבק למצוא רבע שעה ביום – כמובן לא ביחד - הפך להיות מאוד מאתגר. לא תמיד יש זמן, פלאפון, קליטה, סוללה, מקום שקט, וכמובן לא תמיד יש כוח. ובכל זאת, הרגשנו שהדקות האלה מחברות את היומיום שלנו לשרשרת דורות נפלאה שמחזקת את משמעות החיים שלנו, בטח בימים אלו. תוך כדי כל מה שקרה השנה, אנחנו היינו גם עם יהושע ושופטים, ישעיהו וירמיהו, יחזקאל, דוד המלך, שלמה המלך, רות ואסתר המלכה, עזרא ונחמיה. אז למה אנחנו רוצים לפרסם זאת? קודם כל, כדי להגיד שההתמדה מנצחת. בעיות גדולות אפשר לפתור גם עם פתרונות קטנים. גם ברבע שעה ביום ניתן לסיים נ"ך או כל משימה משמעותית שבוחרים.

"שנית, כדי להזכיר, לעצמנו קודם כל, שאין זמן קל, מתאים ונוח. אנחנו יוצרים את הזמנים. וזה נכון להכל - זמן זוגי, זמן משפחה, חברים, לימוד ואף זמני מנוחה. אם אתה מחליט להשקיע רבע שעה ביום במשהו חשוב, אתה תמצא רבע שעה ביום. אפשר ללמוד כמובן מה שרוצים, העיקר שהלימוד יהיה יומי.

"אברהם לינקולן אמר משפט נוקב: 'אם היו לי שמונה שעות לכריתת עץ, הייתי מקדיש שש שעות מהן כדי להשחיז את הגרזן'. כלומר, חשוב לשים לב להכנה, למה שבא לפני כן, ולא רק להסתער קדימה. מבחינתנו, רבע השעה הזו ביום היא השחזת הגרזן האישי, הזוגי והלאומי שלנו. אז סיימנו. אנחנו מקדישים את הלימוד לרפואת כלל הפצועים (כולל בן הדוד היקר שלנו, נווה בן גילה גאולה), ולעילוי נשמתם הקדושה של הנופלים".

2. את כל החגים מאז תחילת המלחמה, אשירה גרינברג התקשתה לחגוג. אשירה היא אלמנתו של סא"ל תומר גרינברג, מפקד גדוד 13 של חטיבת גולני, שנפל בחנוכה בקרב בעזה. את חג השבועות הזה היא הצליחה סוף־סוף לחגוג, יחד עם החברים בקיבוץ אלמוג.

ולמה הצליחה? לדבריה, קודם כל כי קהילת קיבוץ כיסופים היקרה הצטרפה אליהם ("אם הם מצליחים לחגוג – גם אני יכולה!", כתבה אשירה. ואם הם מצליחים והיא מצליחה, יש כאן אמירה לכולנו).

היה לה חשוב גם לחגוג את החקלאות הישראלית והתוצרת המקומית, ואת כל אלפי המתנדבים שסייעו לחקלאים השנה.

ובעיקר, היא חגגה בגלל הצוואה של תומר – לשמור על הרוח. אשירה מצאה הודעת טקסט של תומר מלפני שנה. ערב חג השבועות, מטעי התמרים של קיבוץ אלמוג הוצתו במזיד, ומצב הרוח שם היה בשפל. מי רוצה לחגוג ככה את החקלאות הקיבוצית? תומר היה מזועזע, וכתב מכתב אישי למנהל מטע התמרים: "כשאני מסתכל על מטעי התמרים בקיבוץ, בעיני התמרים והעצים עצמם הם החלק הכי פחות חשוב. אני מתעלם מהנזק הכלכלי. מה שחשוב במטע תמרים זה הרוח שהוא מייצר, הערכים. אהבת הארץ, עבודת אדמת הארץ, הנוער שעובד בו, הדו־קיום שמתממש בו. יש כל כך הרבה דברים שהם הרבה מעל התמרים עצמם, ואת הדברים האלה אי־אפשר לשרוף לנו לעולם. הרוח היא החשובה. בהרבה הערכה, תומר".

ואז המג"ד העסוק, שמצא זמן לעסוק בנושא, שלח הודעה נוספת: "נ.ב. בשנת 97' נשרפו חמישה לוחמים של גדוד 13 במארב בדרום לבנון. אירוע קשה. נורא ואיום. האירוע רק חיזק את הגדוד ורק גרם להוציא עוד פעילויות וללכת הכי קדימה שאפשר. אפילו אם אנשים יישרפו – את הרוח אסור שיהיה ניתן לשבור".

ואז, אחרי רגע, הודעה שלישית: "אשמח שתשלח גם לגזי". גזי הוא סגן מנהל המטע. המסר ברור. שנה אחרי שנכתבו ההודעות האלה, אנשים נשרפו ומטעים נשרפו, והמילים של תומר ז"ל גרמו לאשירה לחגוג את חג השבועות באלמוג.

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".