"זכות לשמור שבת, זכות לזכות בה אחרים. נועה ארגמני, ברוך פודה שבויים"

שבת בחוקותי, זו שהיתה לפני שבועיים. אנחנו נוסעים לירושלים עם בנות ארגון "נפש יהודי".

המון המון סטודנטיות מלאות התעניינות, מבקשות לדעת עוד ועוד על מה זה אומר להיות יהודייה בדור הזה.

הילדים צוחקים עלי בדרך, "אמא, את מרגישה טוב?".

"כן", אני עונה להם.

לקח לי דקה להבין שכולם צוחקים עלי, כולל בעלי. "אמא, את לא שמה לב שתמיד כשאנחנו נוסעים לשבתות האלה את לא מרגישה טוב? את צריכה אקמול?".

הם צדקו.

בשבת דומה, לפני כמה שבועות, היתה לי שפעת, וגם בזו שלפניה.

אני מסרבת להסכים איתם שיש קשר בין המקרים. אני כן אומרת להם, "מה אתם חושבים, שזה קל לדבר בלי מיקרופון לכזו כמות גדולה של בנות, ועוד כל כך הרבה הרצאות בשבת אחת?".

אנחנו תמיד רוצות לדעת שכולם יודעים כמה אנחנו מתאמצות.

"אני מרגישה מצוין דווקא", ואנחנו מגיעים לחניה של המלון.

פתע טלפון. אני עונה. "מה קורה, ורד יקרה אחת?", אני שואלת.

ורד, פסיכולוגית רפואית שפגשתי במסגרת עבודתי מיד אחרי השבעה באוקטובר. ורד משולם עצמון.

ורד פגשה ב"בסיס שורה", בשעות הקשות ביותר, את משפחות הנרצחים, את אנשי זק"א. כשאני ראיינתי אותה היה בה משהו אחר. היתה בה נשמה יהודית.

לפני האינטנסיביות של המלחמה, ורד התמחתה בלווי תהליכי פרידה מחולים סופניים. היא מלווה משפחות ברגעים קשים.

מאז השבת ההיא, בין יתר עיסוקיה, היא צמודה באהבה גדולה לליאורה ארגמני, אמא של נועה ארגמני, שנחטפה באותה השבת. אמא ליאורה, גיורת, גדלה בסין, נמצאת בימים אלה במצב קשה בריאותית. המחלה הארורה.

ורד גייסה את כל התמיכה הרגשית והכספית, הגיעה לקודקודים הכי גבוהים, ועזרה לקיים פגישה מרגשת עם בני משפחתה של ליאורה מסין.

מאז פגישתנו הראשונה, ורד ואני, מדי פעם משוחחות.

ערב שבת בחוקותי,  דקה לפני שאנחנו מגיעים למלון, היא מתקשרת אלי ואומרת שהיא רוצה לבוא גם כן לשבת "נפש יהודי", יחד עם בתה הקטנה.

"אני חושבת שכבר אין מקום במלון, נמצא לנו הזדמנות אחרת", אני אומרת, אבל ורד לא מוותרת. היא מתקשרת בעצמה לקבלה של המלון, ומזמינה חדר.

"אני הולכת להדליק נרות", אני אומרת לה, וסוגרת את מכשיר הטלפון שלי.

ורד מגיעה, ואיתה גם בתה המתוקה.

השבת מתקדמת. ורד יושבת יחד עם בנות "נפש", בהרצאות. אני מדברת. מדי פעם, ורד מצטרפת.

בסעודה שלישית, בזמן שהילדים שלי מתענגים על הכבד של משפחת קראוט – חיים ורבקה, יודעים לשדרג שבתות. ביס מהקיגל של חיים, ועוד אחד מסלט הפסטו של רבקה, כזה שהם מביאים מהבית, למרות שפע האוכל שבמלון, והחייך נמס –

סעודה שלישית, אני מחליטה שאני אומרת לוורד את מה שלא העזתי להגיד אף פעם בכזו נחרצות לאיש. "אם לא מורידים, ורד, את הכוונות הטובות שלנו ברוחניות גבוהה ובשליחות אוהבת למען העם, אם לא מורידים את כל המילים היפות האלה לתוך קיום תורה ומצוות, זה לא שווה".

הייתי בהלם מעצמי. זה לא מתאים לי ככה. אני עדינה, אני רכה, אני לא 'בום טראח מצוות'. אני אוהבת לתת לאחר להבין לבד את המסקנות.

אבל זה מה שיצא לי. ככה.

"ורד? לא תוכלי להתחמק משבת. השבת היא מקור הברכה. צריך לשמור אותה. נקודה".

ורד התכווצה. אני יודעת. זה היה קצת חזיתי מדי.

ורד בלעה רוק. אני התכווצתי בחזרה. זה לא מתאים לי.

שבוע עובר.

ורד מתקשרת. ערב פרשת במדבר.

"אפרתי, את דיברת אלי בשבת שהיינו עם הסטודנטיות, קצת חד משמעית".

"נכון".

"בכל אופן, החלטתי שבשבת הקרובה אני אשמור שבת. היית נחרצת מאוד וברורה מאוד".

התרגשתי.

ורד שמרה. קנתה אוכל. חלק בישלה. אפילו היתה בבית הכנסת של נאות אפקה ליד ביתה.

עוד בשישי הקודם היא ביקרה באיכילוב את אמא של נועה ארגמני. איש לא ידע מה מתרחש ברגעים האלה בעזה עם בתה.

בשבת האחרונה, בבוקר, כששחררו את ארבעת החטופים, בתוכם נועה – ורד, המלווה את המשפחה, היתה בלתי מושגת.

שבת.

היא לא ידעה על השחרור, מפני שלא הייתה מחוברת לתקשורת. אי אפשר היה להשיג אותה בטלפון.

שבת.

היא חיכתה לרגע הזה חודשים. אבל שבת.

ב-11 וחצי בבוקר, חברה מהשכונה שידעה שוורד ב"שבת ראשונה", צעקה לה מלמטה מהחלון של הסלון את הבשורה. "ורד, ורד, שחררו את נועה ארגמני מהשבי, יש אישור של דובר צה"ל".

ורד הציצה מהחלון בתדהמה.

"אפרתי, אין לי ספק שהשבת הראשונה שלי בחיים, השיבה את שלה".

"תצעקי את זה לעולם", אמרתי לה. "זכות לשמור שבת, זכות לזכות בה אחרים. נועה ארגמני, ברוך פודה שבויים".