"בבית החולים, במיון, יש רופא שלא מכיר את התרופה הזו. שערורייה"

כנראה נרדמתי.

כשאני מתעוררת, עברו כבר שלוש שעות מאז שבדקתי בפעם האחרונה. אני מוצאת את עצמי יושבת בשכיבה על הספה, הנייד מספר על שיחה אחת שלא נענתה. מיוסי.

התמתחתי מעט, מנסה להבין מה קורה ולמה אני על הספה. השעה שלוש וחצי לפנות בוקר.

איפה יוסי?

אני נזכרת בבת אחת, מרגישה את עיני צורבות, ואת הלב דואג.

אני מצלצלת ליוסי ומנתקת לאחר צלצול אחד. אם יוסי ער, הוא יחזור אלי.

יוסי מצלצל בחזרה, קולו מהוסה. "נעמה, כולם ישנים כאן, גם יונתן ישן, אז נדבר בבוקר, טוב?", הוא שואל.

"רק תגיד לי מה קורה ומה עם יונתן", אני מבקשת.

"הוא ישן, נראה לי בסדר. אם יהיו התפתחויות אעדכן מיד. תלכי לישון, אין עוד הרבה זמן עד הבוקר, ואת עם הילדים".

הוא צודק. אני מהנהנת לעצמי ולוחשת לו: "לילה טוב, אל תשכח לעדכן אם קורה משהו".

הוא מבטיח.

אני מביאה את הכרית והשמיכה שלי לספה בסלון, ישנה עם אור דולק, שלא אירדם חזק מדי. אני עייפה.

בוקר.

אני קמה בקפיצה לקול צלצול הנייד. המלווה של יונתן על הקו. אני עונה ומסבירה בקול ישנוני משהו שיונתן לא יגיע היום, מנערת את ראשי חזק לשני הצדדים כדי להתעורר סופית ולא להירדם שוב.

זוקפת את אוזני, יש דיבורים בחדר הילדים. אני קמה, הולכת יחפה אל המטבח ליטול ידיים. איזה מזל שיצאנו מבית נקי, לפחות זה.

אני ניגשת לחדר הילדים. אבי, יעל ונועה מדברים בינם לבין עצמם על מה קרה ליונתן, ואם יעשו לו ניתוח להוציא את הריספונד ששתה. אורי מברבר בעצבנות.

"בוקר טוב, ילדים", אני נכנסת מחויכת, כאילו לא קרתה איזו דרמה ביום האתמול.

"מה שלומכם? איך ישנתם?", אני מחבקת אותם, מביאה להם את בגדיהם ומלבישה את אורי ונועה. "נראה לי שהם לחוצים", אני חושבת לעצמי. "לדבר איתם? לספר להם? הם יבינו בכלל?". מהר מאוד אני מגיעה למסקנה שכן, עדיף שאספר. מה שיבינו – יבינו, מה שלא – ישאלו, זה יקל עליהם, ככה אני מרגישה.

כולם לבושים, במטבח, יושבים ליד השולחן, שותים כוס שוקו חמה עם עוגת שמרים קינמון שחיממתי להם זה עתה.

שעת כושר.

אני מספרת להם מה קרה עם יונתן, מה זה אומר, איך הוא הרגיש ומה עשו לו. העיניים שלהם נתלות בי במתח. יעל שוברת שתיקה: "אמא, יעשו לו ניתוח?", היא שואלת בפחד. אבי נושם לרווחה, נראה שהיא שאלה את שאלתו שלו. הם מצפים לתשובה. "לא, לא, חמודים, אי אפשר לנתח ולהוציא ריספונד". מול עיניהם השואלות אני מסבירה לאט-לאט שיונתן שתה פחם שסופג אליו את כל החומר של הריספונד ויונתן יישאר בהשגחה עד מחר, ככה אבא אמר.

הם לא מבינים הכל, אבל נרגעים, ויחד אנחנו יוצאים ליום חדש של שגרה לא שגרתית.

אני מתקשרת ליוסי. עכשיו יש לי זמן לדבר בנחת ולשמוע כל מה שקרה בפרוטרוט. יוסי עונה. הוא נשמע מתוסכל, עייף, ייגע.

"בוקר טוב, מה נשמע?".

אני מספרת לו שהסברתי לילדים מה קרה וששלחתי אותם ללימודים, מגרדת בקצה הציפורן שארית של צבע שנותרה על הספסל שעליו אני יושבת כעת, בקצה הרחוב.

"איך אתם? איך יונתן? ואתה, ישנת?", אני יורה צרור שאלות.

"יונתן ישן עד שבע רצוף כמעט מאז שהגענו. אני בסדר, ישנתי קצת".

אני מבקשת לדעת מה קרה בדיוק מהרגע שהם הגיעו, ויוסי מספר: "הגענו למיון, הייתי עם יונתן על הידיים. יונתן היה אפאטי, רצתי לרופא וסיפרתי לו מה קרה. הוא שמע וענה לי שאינו מכיר תרופה בשם ריספונד. את שומעת? בבית החולים, במיון, יש רופא שלא מכיר את התרופה הזו. שערורייה", הוא קורא בקול, ואני רואה בדמיוני את צוות בית החולים מסתכל עליו ברחמים, אולי בזלזול?

הוא ממשיך: "הרופא התקשר למרכז הארצי להרעלות ושאל אותם על התרופה. כשהוא שמע את ההסבר שלהם הוא רץ, השכיב את יונתן על המיטה הקרובה ביותר ונתן לו פחם לשתות בבקבוק. יונתן היה אפאטי, ואני צבטתי אותו שישתה, שישתה", לוקח אוויר.

"את לא מבינה איך הייתי לחוץ, יונתן כמעט שלא הגיב, אבל כשצבטתי הוא שתה. דאגתי שיגמור את כל הבקבוק עם הפחם, ואז הוא נרדם עד שבע בבוקר. מידי פעם התעוררתי לראות שהוא נושם ושהוא בסדר, והנה עכשיו יונתן ער כאחד האדם. אסור לתת לו היום ומחר קונצרטה וריספונד, אז הוא קצת משתולל ואני רודף אחריו".

אני מרחמת עליו. חתיכת התמודדות שם.

"טוב אני לוקח אותו קצת החוצה, למה הוא הפוך לגמרי". הוא מאחל יום טוב ומנתק, יונתן משתולל.

אני נשארת מעט על ספסל הרחוב, מביטה בהולכים והשבים. עולם כמנהגו נוהג, רק הילד שלי עכשיו בבית החולים. אוףףף.

אני משחררת שאיפה ארוכה וצועדת לכיוון הבית.

לא מספיקה להגיע, והנייד מצלצל, שוב יוסי.

"היי, מה נשמע? יש חדש?".

"אל תשאלי", הוא עונה לי בקול צחוק. "יונתן משתולל. יצא למסדרונות עם כדור גדול שקיבל במחלקה, הספיק לזרוק אותו לעגלת האחיות ולהפיל שם את כל המכשירים ולא יודע מה שיש שם. הוא רץ בזיג זג עם הכדור ומפריע לילדים לנסוע בבימבות במסדרון, ולקינוח", הוא עוצר מעט, "הוא זרק את הכדור גבוה ופגע במצחו של הרופא מהמחלקה, ומהמצח שלו הכדור עבר למצח של האחות לידו", אני שומעת חיוך רחב.

"ומה?", אני מנסה להבין את פשר החיוך.

"האבסורד הוא, שהם טוענים בתוקף שהוא לא באמת שתה ריספונד, כי אם היה שותה – היה אמור להיות מושבת למשך יממה מההשפעה שלו. אז ביקשתי מהם לשחרר אותנו, והם לא מוכנים, הוא חייב להיות עד מחר בהשגחה. רק מחר ישחררו אותנו", הוא פולט אנחה ארוכה ומחייכת.

באמת אבסורד.

היום ממשיך בעצלתיים. אני מכינה ארוחת צהריים ואז הולכת לאסוף את הילדים ממוסדות הלימוד. אנחנו אוכלים יחד, והאווירה בבית שקטה במיוחד. בבית החולים היא סוערת למדי.

ושוב יוסי על הקו, מדבר עם הילדים שהתגעגעו אליו מאוד.

ואז הוא מבקש אותי.

"תקשיבי, יונתן מפרק פה את כל המחלקה. כולם זועמים עליו ועלי, צועקים עלי שלא יכול להיות שהוא שתה ריספונד ומתנהג בצורה פרועה כזו. אני מבקש שוב ושוב שישחררו אותנו, והם לא רוצים. הודעתי להם שאני מסיר אחריות מהילד, ומעכשיו הם האחראיים עליו ועל תוצאות מעשיו. הזכרתי להם גם שהוא מתעורר בסביבות שתיים בלילה, אז שישימו עין".

נשמע שקשה לו שם. למה הם עקשנים כל כך?

אנחנו משוחחים עוד כמה דקות, ויוסי שוב יוצא עם יונתן לסיבוב בחוץ. נקווה שהפעם הוא יירגע. מנסה לדמיין מה יקרה בלילה. שתיים בלילה, והמחלקה תחגוג כמו שהבית חוגג, היידה.

שעות אחר הצהריים עוברות עלינו בגן המשחקים הסמוך. כמעט שגרה, אם לא הסיפור הזה. ארוחת ערב על הספסל, מזל שהשכנות לא ירדו, אין לי כוח לפטפוטים עכשיו, רוצה להיות עם הילדים.

נועה קוראת לי ממרומי המגלשה הצהובה: "אמאאא!". אני מנופפת לה בחזרה בהתלהבות. יעל ואבי על הקרוסלה האדומה, החורקת. הגינה ישנה, עכשיו אני שמה לב עד כמה.

אורי בעגלה, מביט סביב בעניין.

שש בערב, עולים הביתה. מקלחות, קריאת שמע, סיפור, נשיקה ולילה טוב. הם נרדמים מיד.

מנסה לסדר קצת את הבית. הלאות נמסכת באיברי, אבל אין ברירה, צריך לסדר, אחרת מחר יהיה בלגן גדול יותר כשיונתן יחזור, ואז באמת לא יהיה זמן.

מחזירה חפצים למקום. את הספר על הצפרדע לספריית הילדים, בובה אמריקאית למדף, נעלי השבת היפות של הילדים חוזרות גם הן אחר כבוד למקומן. אני מדיחה את הכלים, מתמסרת לקול שקשוק המים. זה עושה לי טוב, זה מרגיע.

מעבירה סמרטוט על השולחן, מטאטאה קלות את הרצפה, והבית מסודר, נראה אחרת מאיך שהיה נראה בצהריים. ליתר ביטחון מעבירה ניגוב על הרצפה, שישאיר ריח נעים של ניקיון באוויר. מחר בטוח לא אצליח לנקות.

יוסי.

"נעמה", הוא צועק, "אנחנו באוטו, השתחררנו".

אני שואלת בתדהמה מה ואיך. יוסי מספר שהרופאים ישבו שוב לדון במצבו החריג של יונתן. הם לא מסוגלים יותר, אז בשמונה בערב הודיעו להם שהם משוחררים הביתה.

אני שמחה, נרגעת.

כשהם מגיעים, יוסי שם את יונתן במיטה, ואני קוראת את סיכום האשפוז.

על מכתב השחרור מודפס התאריך של מחר.