הרמב"ן, המלך והמומר: הוויכוח ההיסטורי שזעזע את ספרד

אין תייר שביקר בברצלונה ולא עבר ב"קתדרלת אולליה", בניין אדיר המורכב מ-28 קפלות, בנוי בסגנון גותי, נישא לגובה, משופע צריחים ועיטורים ומפיל אימה על הצופה. הארכיבישוף שנמצא בקתדרלה משמש כיום כנציג דתי ותו לא, אבל בעבר השולטים בהיררכיה של הנצרות שלטו בחיי אדם, ומילה שלהם יכלה לחרוץ גורלות.

אם נעצום את עינינו, נוכל לדמיין את שהתרחש בקתדרלה זו לפני 761 שנה, בשנת 1263, שנת ה' כ"ד, ב-20 ביולי, חודש תמוז. נוכל לראות בעיני רוחנו המוני נוצרים נוהרים לאולם הגדול של הקתדרלה. חום הקיץ הספרדי נותן את אותותיו בציבור, אך עיניהם בורקות. הם מתכנסים למחזה בלתי רגיל. באולם הגדול ניצב המלך חיימה בכבודו ובעצמו, מלך אראגון. משמאלו ניצב, גלוח ראש, פראי פול, מומר מקומי, ומימינו עומד הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, גדול מנהיגי יהדות ספרד ואחד מגדולי הדורות שקמו לעם ישראל. השניים עומדים לנהל ויכוח על השאלה מי צודק, היהדות או הנצרות, ואת הוויכוח מנהל לא פחות מאשר המלך בכבודו ובעצמו.

מובן שאם הוויכוח היה באמת ויכוח הוגן וחופשי, שבו כל צד יכול לומר את דבריו בלי לפחד, לא היה טעם להעמיד מול הרמב"ן את אותו מומר טיפש, שנשר מעם ישראל לא בגלל מוחו הגאוני או 'ידיעותיו' בתורה... גאון הדורות היה "עושה ממנו קציצות" כבר בסיבוב הראשון. אבל בספרד הנוצרית לא היה באמת ויכוח הוגן. הרמב"ן הוזהר על ידי הכמרים שאסור לו לפגוע או לפקפק בנצרות, שכן זו עברה על החוק ופגיעה בדת, שעונשה מוות. ובכן, כיצד ניתן להתווכח, כביכול, על השאלה אם הנצרות צודקת, בעוד למתנגד לנצרות אסור לומר זאת? לנוצרים פתרונים...

הרמב"ן הקדים ואמר, שאם לא יוכל לדבר – אין טעם בוויכוח, ואם ידבר – הוא יודע שהוא ויהודי ברצלונה ייענשו כל כך. המלך התערב ואמר שהוא ערב לשלומו ולשלום היהודים. ראשי הכנסייה הגיבו בזעם, אבל גם חששו מהמלך. הרמב"ן הבין שהוא מוגבל מאד. למעשה לא ניתנה לו הזכות להשמיע טיעונים, הוא קיבל זכות רק להגיב לטיעוני המומר.

המומר, פראי פול, התעקש שגם חז"ל האמינו במשיחיות ישו, וניסה להוכיח זאת ממדרשים שונים... טענה שנראית בעינינו מגוחכת, אבל באותו זמן הרמב"ן היה אנוס להתייחס אליה בכל הרצינות. הרמב"ן ניסה לתהות על אמונת ה"שילוש" הנוצרית המגוחכת, הטוענת כי משיחם היה גם אדם וגם בורא העולם בעצמו, והנוצרי השיבו: "השילוש הוא דבר עמוק מאד שאין המלאכים ושרי מעלה מבינים אותו". על כך ענה הרמב"ן בחצי חיוך: "דבר ברור הוא שאין אדם מאמין מה שאינו יודע...".

אף על פי שהוויכוח כולו היה מוטה לטובת הנצרות, ולרמב"ן לא הותר אלא לומר דברים ספורים ומרומזים, ברור היה לכל צופה אינטליגנט מי ניצח בוויכוח. המלך עמד בדיבורו ופטר את הרמב"ן לשלום, אך הנוצרים לא נחו. הם הצליחו להוציא צו מהאפיפיור המעמיד את הרמב"ן למשפט באשמת זלזול בנצרות. הרמב"ן החליט שהוא עוזב את ספרד, ועלה לארץ ישראל.

בארץ ישראל המשיך הרמב"ן ללמוד ולחקור, והוסיף הרבה דברים בפירושו לתורה. הוא בדק את מיקומו של קבר רחל, מצא שקלים עתיקים ולמד מהם על סוגיית מחצית השקל, ועוד רבות. הרמב"ן חידש את היישוב היהודי בירושלים, שהיתה אז זנוחה ועזובה. הוא הקים בית כנסת שקיים עד היום ברובע היהודי, בית כנסת הרמב"ן. הוא זכה להגדיל תורה ולהאדירה על אדמת ארץ הקודש, ואף להיקבר בה.