מה באמת גורם לבני נוער לעזוב את דרך התורה והמצוות?

בשיחות שטחיות עם אנשים שעזבו את דרך התורה והמצוות, לא פעם נשמע מהדברים כביכול הסיבה לעזיבתם את חיי המצוות הייתה סיבה דתית: "הכללים סגרו עלי", "הלבוש חנק אותי", "המצוות היו כבדות עלי"...

לפעמים גם העוזב עצמו יאמין באמיתות הדברים שלו, אך תמיד, כשמעמיקים בשיחה עם העוזב, בוחנים את גורמי הנשירה, "חופרים" בתוך הזיכרונות והרגשות שצפים אצלו – תתגלה סיבה גדולה ואמיתית, מהותית הרבה יותר, על פי רוב סיבה כואבת.

בדרך כלל, הזיכרון קשה הוא. שטח אש מגודר שאפילו האדם בינו לבין עצמו לא מורשה להתקרב אליו. מעל הבור הפעור והנעול הזה נתלות כל מיני סיסמאות, טענות נגד הדת שאמורות להסביר בדרך הגיונית את הסיבה לעזיבה. גורמים כואבים פחות, שקל יותר לדבר עליהם. קל יותר לחשוב שאלה באמת הגורמים.

כך היה, לדוגמה, בשיחה שלי עם אסתר. "אני לא כמו כולם, ולא יכולתי להיות כמו כולם", הצהירה אסתר בהתרסה מיד בתחילת השיחה איתי. "אמא שלי לא הבינה למה אני חייבת ללבוש דווקא חצאיות קצרות, למשל, אבל זו אני. הייתי חייבת לעזוב". כשאנחנו מעמיקות קצת יותר, מהר מאוד צפה לה סיבה משמעותית הרבה יותר. "כשהייתי בת 12 נפטרה אחותי, אחרי שנתיים של מאבק במחלה. שנתיים שבהן היינו, אני ואחי, כמעט לבד. כמה שנים אחרי הפטירה שלה עברנו טלטלה נוספת, עם הגירושין של ההורים. לא יכולתי להמשיך לחיות בתוך המצב הכואב, הייתי חייבת לברוח מזה".

אין לעוזבים בעיה עם הדת. נקודה. בעיה דתית היא תירוץ. לעיתים קרובות אפילו הם עצמם אינם מודעים לכך שזהו תירוץ. תירוץ חיוור לסיבה האמיתית, לסוד הגדול של העוזב, סוד שגרם לו לברוח מהכאב ששהה בו, מתוך תקווה למצוא מקום יפה ושמח יותר בחוץ.

אגב, המציאות מראה שהבריחה הזו אינה מועילה ולא מרגיעה את נפש העוזב – כי היא לא היתה מעולם מקור הבעיה, ואילו הסיבה האמיתית לכאב לא הובאה לטיפול. אדרבה, העזיבה רק מוסיפה קושי על הקיים.

שוב ושוב אני נוכחת לראות, בשיחות עם נערות מתמודדות, כי המשבר האמוני הוא רק תפאורה חיצונית. מתחת לפני השטח סוער משבר שונה לחלוטין. מצוקה משפחתית, התמודדות לימודית או פגיעה, חלילה, הם רק כמה מהסיבות המצויות שחוזרות על עצמן אצל הנערים והנערות המתוקים הללו (הנתון המטלטל של למעלה מ-50% נטיות אובדניות בקרב העוזבים, גם הוא מחזק את הדברים).

נקודה נוספת שתתמוך בטענה כי אין כאן משבר אמוני היא נקודת המוצא של בני דורנו לעומת הדורות עברו. בעבר, כדי שיהודי יבחר לקיים מצוות, היה צריך להוכיח לו כי "יש חיים לאחר המוות". היום עלינו להוכיח כי "יש חיים לפני המוות". בדורות עברו (תקופת ההשכלה ודומיה) אכן הטרידו את מרבית העם סוגיות אמוניות ואינטלקטואליות, מציאות האלוקים, עולם הבא, הישארות הנפש וכדומה. היום, הרצון המרכזי הוא ליהנות מהחיים. הסוגיות האמוניות כבר תופסות פחות ואינן מטרידות. דיון כמו "האם יהיה כיף יותר לא לשמור מצוות" נפוץ אצל נערות המשוחחות איתי, הרבה הרבה יותר מהדיון "ההוכחות שיש אלוקים, ושאנחנו מחויבים בשמירת המצוות שציווה".

כשנבחן מהו גיל הנשירה הנפוץ ביותר, כפי שעולה מהמחקרים, הדברים יתחזקו עוד יותר. הגיל המועד ביותר לנשירה הוא גיל ההתבגרות. גיל 14-15-16. גיל המתאפיין, לכל הדעות, בחוסר מחשבה מעמיקה.

לו היה הגיל הרווח אצל העוזבים גיל 40 או 50, היה סביר יותר להניח כי מדובר בסוגיה אינטלקטואלית אמונית. אך כשמדובר בגיל ההתבגרות, לא סביר לטעון כי משבר אמוני התרחש דווקא בגיל צעיר זה.

לסיכום – גורמים רבים יש לעזיבת דרך התורה, אך לעולם לא יהיה זה משבר דתי בלבד. חפשו את נקודת הכאב שגרמה לעוזב לברוח. היא לעולם קיימת.

לקבלת סרט מטלטל על תהליך הנשירה אצל נערות חרדיות (מיועד לנשים בלבד וללא עלות): etgar@htv.co.il

פנינה לשם היא מנהלת תיכון ובית חם של הידברות לנערות בסיכון.