אסיר ציון במצרים: "אלו היו חמש הדקות הארוכות ביותר בחיים שלי"

עובדיה ירושלמי ישב בביתו שבקהיר, כאשר דפיקות חזקות כמעט ושברו לו את הדלת. הוא קיפל את העיתון, קם מהכורסה, והציץ בפחד מעבר לעינית. צמד סוכנים חמושים מהמודיעין המצרי המתינו לו בחוץ.

החל מהרגע בו פתח את הדלת ועד שגורש ממצרים בשנת 1969, עברו על ירושלמי שנתיים רצופות של עינויים והתעללויות. הוא נזרק אל בית הכלא אבו זעבל, אחד ממתקני הכליאה האכזריים ביותר במצרים, ויחד עם אסירים נוספים הצטופף בצינוק קטן ומצחין במשך ימים ולילות.

ברוכים הבאים למצרים, גרסת גמאל עבד אל-נאצר. אחד הסמנים המובהקים שאפיינו את שלטונו של הנשיא המצרי הייתה התנהלותו האכזרית כלפי האזרחים היהודיים. סיפורו של עובדיה ירושלמי הוא, בזעיר אנפין, סיפורם של יהודי מצרים בתקופה החשוכה ההיא.

"למדתי עם הבת של נאצר בכיתה"

ירושלמי, 79, תושב חולון, נולד בקהיר. "יהדות מצרים הייתה אחת מהקהילות היהודיות העתיקות ביותר", הוא מספר בריאיון מיוחד להידברות. "הקהילה שגשגה והשתלבה בחיי החברה והמסחר הכלליים, עד ערב הקמת מדינת ישראל – אז הכל התהפך".

ירושלמי למד באוניברסיטה האמריקאית בקהיר. "מונה, בתו של הנשיא נאצר, למדה יחד איתי בכיתה", הוא משחזר. "היה בינינו רק שלום-שלום, לא יותר. לאחר שאביה הכריז ב-1967 על חסימת מצרי טיראן למעבר כלי שיט ישראליים – הכרזה שבעקבותיה פרצה מלחמת ששת הימים – התחלתי להתרחק ממנה באופן גלוי. יכול להיות שזו אחת הסיבות שמבין כל בני המשפחה שלי הייתי היחיד שנעצרתי".

עם פרוץ המלחמה, פתח המשטר המצרי בסדרת מעצרים בקרב היהודים במדינה. את הבוקר בו נעצר, ירושלמי לא ישכח לעולם: "השעה הייתה 10 בבוקר, כאשר הקישו על דלת ביתנו שני אנשי מוח'אבראת. באותה שעה הייתי בבית רק עם אמא שלי. השניים ביקשו ממני להתלוות אליהם אל תחנת המשטרה בשביל לבדוק דבר מה לגבי תעודת הזהות שלי. אמא חששה לגורלי ורצתה לארגן לי תיק עם בגדים ואוכל, אבל הם הרגיעו אותה ואמרו לה 'אין צורך, זה רק עניין של חמש דקות והוא חוזר הביתה'. כך הם אמרו בעצם לכל היהודים אליהם הגיעו. בתוך שלושה ימים נעצרו כ-350 יהודים".

לאן הם לקחו אותך?

"אנשי המודיעין הובילו אותי לתחנת המשטרה, והקצין הראשי החל לתחקר אותי. הוא שאל אינספור שאלות עליי ועל יהודי הרובע, בניסיון להוציא ממני מידע מפליל. תוך כדי החקירה הוא הדליק סיגריה ואמר לי: 'עד שאגמור לעשן, הצבא המצרי כבר יגיע לתל אביב'. הייתי בהלם מוחלט", מתאר ירושלמי.

"לאחר שלושה ימים בתחנה המקומית, נאזקתי בברוטליות והועליתי יחד עם יהודים נוספים למשאית פתוחה. הנהג פתח בנסיעה מהירה לעבר יעד בלתי ידוע. שאלתי את השוטר לאן פנינו מועדות, והוא ענה לי במילים אלו: 'אתם תהיו בשר תותחים לתעלת סואץ'. כל היהודים החלו לרעוד מפחד ופתחו בזעקות 'שמע ישראל'. אלו רגעים שלא אשכח לעולם".

לאחר נסיעה ארוכה ומתישה, עצרה המשאית בכניסה לבית המעצר אבו זעבל הממוקם בפאתי קהיר. "נאצר שלח אותנו לסדרת עינויים מחרידים ללא משפט, זאת רק בגלל היותנו יהודים. נזרקנו, 72 יהודים, לתוך תא שגודלו לא עלה על 30 ס"מ. הצפיפות הייתה מחרידה. מדי לילה היינו צריכים לקפל את הרגליים כדי לשכב לישון".

ירושלמי (שני משמאל) במפגש עם חבריו למאסר במצרים

המשפחות שלכם ידעו היכן אתם נמצאים?

"בחודש הראשון הם בכלל לא ידעו מה קורה איתנו ולהיכן נעלמנו. בתקופה הזו נאלצנו להסתדר עם סט ההלבשה היחיד איתו הגענו לבית המעצר, וללא מוצרי היגיינה וטואלטיקה מינימליים. לגבי תרופות ורופאים – ודאי שלא היה על מה לדבר בכלל. ביקשנו מקציני בית המעצר להביא כיסאות לפחות לקשישים שבינינו, אולם הם סירבו. הם היו אכזריים ורעים, אבל הקצין עומאר היה האכזרי ביותר. קראנו לו היטלר. הוא הבטיח לנו פעמים רבות שבקרוב יגיע אלינו נציג מארגון הצלב האדום או מהאו"ם, אבל אף אחד לא הגיע".

תוכל לחזור בבקשה אל העינויים שעברתם במתקן הכליאה?

"אני מעדיף שלא לספר את הכל", הוא אומר ומשהו בקול שלו רועד לפתע. ניכר עליו כי ההתעללויות הקשות הותירו אותו עם טראומה קשה. "הקצינים היו מכים אותנו מכות רצח עם החגורות שלהם", הוא משחזר לאחר שתיקה ארוכה. "לפעמים הם היו מפזרים חול על הרצפה, ומאלצים אותנו לזחול עליו כמו נחשים. הכאבים היו קשים מאוד, ולא מעט קשישים התמוטטו".

מבחינה תזונתית, נתנו לכם ארוחות ראויות?

"ממש לא", ירושלמי משיב בנחרצות. "האוכל היה גרוע מאוד. מדי בוקר היו זורקים לנו תבשיל פול, ובצהרים גבינה שהייתה חמוצה ברמה כזו שאי אפשר היה לאכול אותה. אחת לכמה ימים היו זורקים לנו חתיכת בשר שאפילו כלב לא היה מתקרב אליה. אבל לא הייתה לנו ברירה, אכלנו את הכל רק כדי לשרוד".

ירושלמי מספר, כי הקצין עומאר היה שולף מדי יום כמה אסירים ומתחקר אותם באכזריות. "יום אחד הוא תפס אותי ושאל איפה אני לומד. השבתי לו שלמדתי באוניברסיטה האמריקאית בקהיר, ורגע לאחר מכן חטפתי את המכות של החיים שלי. הוא חשד בי שאני סוכן אמריקאי שנשלח לרגל במצרים".

בין העצורים היהודיים בכלא אבו זעבל, היה גם הרב הראשי של אלכסנדריה, הרב יעקב נפוסי זצ"ל. "הקצינים גילחו את זקנו והיכו אותו קשות", מתאר ירושלמי בכאב. "הם לא ידעו שהוא הרב הראשי של אלכסנדריה, ולקח להם מספר ימים כדי לגלות שהם עשו טעות גדולה".

ומה קרה כשהם גילו זאת?

"הם שחררו אותו, לא לפני שהזהירו אותו כי אם יגיד מילה אחת ממה שעבר עליו ועל היהודים בבית המעצר, הוא ייעצר שוב".

לדברי ירושלמי, קציני בית המעצר לא הגבילו אותם מבחינה דתית. "מה שכן, לא היו לנו סידורי תפילה. היו בודדים שזכרו כמעט את כל התפילה בעל פה, והשאר הצטרפו אליהם מדי יום. תקופת המעצר הארוכה גרמה גם למי שעד אז לא שמרו על יהדותם לרצות להתקרב לדת. הם היו בוכים בהתרגשות בשעת התפילה".

מה בנוגע לשמירת שבת, הצלחתם להקפיד על כך?

"לא היו לנו לא לוח שנה ולא שעון, ולכן לא ידענו באיזה יום אנו נמצאים או מה השעה כעת. אנשי המוח'אבראת עצרו גם את פעילי האחים המוסלמים וכלאו אותם בקומה מתחתינו, אולם הם קיבלו מדי יום עיתון. הגורל המשותף גרם ליצירת קשר בינינו, ולכן הם היו קוראים בשבילנו את העיתון בקול רם, כולל התאריך כמובן, כך שיכולנו לדעת איזה יום היום ולהתכונן לקראת שבת.

"לא אשכח איך כאשר הגענו מדי יום לקריאת שמע, היינו צריכים לומר את המילה 'ישראל' בשקט. פחדנו שמא הקצינים יחשבו שאנו קוראים למדינת ישראל לבוא להציל אותנו, וזה יגרום להם להתעלל בנו יותר. היו שני אסירים יהודיים שהתעללו בהם במיוחד: אחד שמו הפרטי היה ישראל, והשני שם משפחתו היה דיין – כשם משפחתו של שר הביטחון דאז משה דיין".

שתיקה ישראלית

במסגרת עסקת חילופי שבויים, שנערכה לאחר מלחמת ששת הימים, שחררה ישראל 5,500 שבויים מצריים בתמורה לשחרור שבויי צה"ל. שבויים נוספים ששוחררו היו אנשי "הפרשה" – יהודים שנעצרו במסגרת מבצע שיזם המודיעין הישראלי במצרים בתחילת שנות ה-50, מבצע שנכשל וזכה לכינוי 'עסק הביש'. "מדינת ישראל טיפלה בכולם, חוץ מאיתנו", כואב ירושלמי. "הם שכחו מאיתנו ולא דאגו לשחרר אותנו. שר הביטחון דאז משה דיין הצהיר שאין קשר בין שבויי צה"ל הישראלים לבין יהודי מצרים שנעצרו, ולכן אף גורם מדיני לא התערב בניסיון לשחרר אותנו.

"לעומת זאת, היו גורמי חוץ רבים שכן התערבו, אבל לא בשביל כולם", הוא מדגיש. "מדינות זרות לחצו על נאצר לשחרר את העצורים היהודים בעלי הנתינות הזרה, ונציג הפליטים של האו"ם פעל לשחרר את העצירים היהודים חסרי הנתינות".

ומה לגבי האזרחים היהודיים בעלי הנתינות המצרית?

"נאצר הכריז כי הם אזרחי מצרים ואין לאו"ם שום זכות להתערב בכך. במשך שלוש שנים רצופות נרקבנו בבית המעצר, ושוחררנו רק לאחר התערבות של צרפת. הגיבור של העסקה היה שגריר ספרד דאז במצרים, אנחל סגאס, שעקף את ההנחיות של משרד החוץ הספרדי והנפיק מאות דרכונים ספרדיים לעצורים היהודים ולבני משפחותיהם".

עם שחרורו המפתיע, נמלט ירושלמי לשדה התעופה של קהיר, שם פגש את הוריו. "תכננתי לעלות לטיסה לעבר פריז, ומשם להגר לארה"ב. הקהילה היהודית בפריז קיבלה אותי בלבביות ואירחה אותי בבית מלון במשך ימים ארוכים. בימים אלו התחלתי לתכנן את המעבר שלי לארה"ב ולהתארגן לקראתו, אבל רגע לפני שאכן עברתי, הסוכנות היהודית שלחה לפריז נציג מטעמה כדי להעלות את פליטי מצרים לישראל. נפגשתי עם הנציג, הקשבתי להרצאה שלו, ושיניתי את כל התוכניות שלי. היו אלו רגעים מרגשים בהם קיבלתי החלטה שאני לא נוסע לארה"ב אלא עולה לארץ".

"לחזור למצרים בגאווה ישראלית"

ירושלמי זוכר כל רגע ורגע מיציאת מצרים האישית שלו. הוא זוכר את הנחיתה בנתב"ג, את ההתאקלמות בבת ים, ובעיקר את השירות הצבאי במלחמת יום הכיפורים. "הציבו אותי מול תעלת סואץ. אם חיילי הצבא המצרי היו תופסים אותי, הם היו גומרים אותי במקום".

ירושלמי (יושב) עם שגרירי האו''ם בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים

ויש עוד דבר שהוא זוכר: החזרה למצרים, הפעם כראש דסק הכלכלה בערוץ הטלוויזיה הישראלית בערבית. "בתחילת שנות השמונים נשלחתי למצרים כדי לסקר את יריד הספרים הבינלאומי בקהיר", הוא מספר לסיום. "זו הייתה בשבילי חוויה מתקנת לחזור למצרים בגאווה עם דרכון ישראלי. לא כפליט, לא כעציר, אלא כאזרח מדינת ישראל".