פרשת בהעלותך: למה הקב"ה אוהב את עם ישראל?

פרשת "בהעלותך" כוללת בתוכה את "קו השבר" של דור המדבר, והיא מייצגת את המעבר בין האידיאל ובין המציאות.

עד פרשה זו, עם ישראל "שייט" בגבהים. הפרשיות הקודמות סיפרו על ניסי יציאת מצרים, על קריעת ים סוף, על ניסי המדבר, על מעמד הר סיני וקבלת התורה, על חניה בת שנה למרגלות הר סיני, על הקמת המשכן, על מן שירד משמים ומים שיצאו מסלע ועוד ועוד. אולם כאן, בפרשתנו, "הכדור" עובר לבני ישראל עצמם והנה הם נדרשו לנוע ולצאת מאזור הנוחות. אחרי חנייה ארוכה למרגלות הר סיני הגיע הזמן לצאת ליעד: ארץ ישראל.

בעשרים לחודש אייר עלה הענן – סימן לכך שהגיע העת לנוע, ובני ישראל יצאו לדרך. כעבור שלושה ימים התלונות החלו להיערם – "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים" (במדבר י"א, א'). בשלב זה התורה לא מספרת על מה הם התלוננו. ידועים דברי הרמב"ן שלא היה משהו ספציפי שהכאיב להם אלא הם התלוננו בשביל להתלונן – "כי כאשר נתרחקו מהר סיני שהיה קרוב לישוב, ובאו בתוך המדבר הגדול והנורא במסע הראשון, היו מצטערים בעצמם לאמר מה נעשה, ואיך נחיה במדבר הזה, ומה נאכל ומה נשתה, ואיך נסבול העמל והעינוי ומתי נצא ממנו". כלומר, בני ישראל הביעו חוסר שביעות רצון כללית. "והיה רע בעיני השם, שהיה להם ללכת אחריו בשמחה ובטוב לבב מרוב כל טובה אשר נתן להם, והם היו כאנוסים ומוכרחין, מתאוננים ומתרעמים על עניינם".

בהמשך הפרשה מסופר שהעם התאווה לבשר, עד כדי כך שמשה כביכול "נשבר" ואמר לקדוש ברוך הוא שהוא לא מסוגל יותר – "לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי" (במדבר י"א, י"ד), ובהמשך החומש מספרת התורה על חטאים נוספים כמו המרגלים, קורח ועדתו ועוד.

ישנה נקודה חשובה ביותר שעלינו להבין אותה, והיא תהווה הקדמה לכל הנושא של חטאי הראשונים.

המשנה במסכת אבות אומרת: "כל אהבה שהיא תלויה בדבר, בטל דבר, בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר, אינה בטלה לעולם. איזו היא אהבה התלויה בדבר? זו אהבת אמנון ותמר, ושאינה תלויה בדבר? זו אהבת דוד ויהונתן" (אבות ה', ט"ז).

אלו שתי הדוגמאות שהמשנה בוחרת להציג, וכמובן, כל סיפור בתורה ובנביאים הוא קודש קודשים ויש לעיין בו היטב וללמוד אותו לעומק.

נשים לב למילה "תלויה" שכתובה במשנה – "אהבה התלויה בדבר" ו"אהבה שאינה תלויה בדבר".

המהר"ל ("רוח חיים" בפירושו למשנה זו) מבאר, שרוב האהבות בעולם הן מורכבות מכמה "מרכיבים", שחלקם תלויים וחלקם לא, כך שהאהבה באמת תלויה במאמצים וברצון של שני האוהבים. אולם אהבת אמנון ותמר הייתה אהבה תלויה בלבד. מאה אחוז תלויה. לכן, ברגע ש"המתלה נפל" נפלה גם האהבה ואף הגיעה במקומה שנאה גדולה (מבלי להיכנס לפרטים איך נכנסת שנאה במקום אהבה). לעומת זאת, אצל דוד ויהונתן, האהבה הייתה מאה אחוז לא תלויה, כך שהיא הפכה להיות נצחית.

כל אחד צריך לבדוק ולשאול את עצמו האם האהבה שלי למישהו תלויה במשהו? ולהיפך, האם האהבה שאוהבים אותי תלויה במשהו, ולא אוהבים אותי באמת, אלא את מה שיש לי להציע?

כיצד כל זה קשור לפרשת בהעלותך ולחטאי הראשונים?

המהר"ל ("רוח חיים") כותב, שהמשנה הזו מהווה גם משל ליחסי האהבה בין הקדוש ברוך הוא לעם ישראל. נצטט את דבריו: "ויש לומר גם כן, כי מה שאמר 'כל אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה לעולם', בא להודיע תקוות וביטחון ישראל בגלות, שאי אפשר שתהיה האהבה בטילה לעולם, שהרי האהבה שהשם יתברך אהב ישראל לא הייתה תלויה בדבר כלל, ומאחר שאין האהבה תלויה בדבר, אין האהבה בטילה".

מדהים. האהבה שהקדוש ברוך הוא אוהב את עמו אינה תלויה בדבר, והיא נצחית. המהר"ל מחזק את העניין. הביוגרפיה של רוב גדולי ומנהיגי האומה היהודית ידועה לנו פחות או יותר, לפחות בחלקיקי מידע. לדוגמא: לפני שהתורה מספרת על נח והמבול, היא כותבת אודות נח רקע כללי: "נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו, אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ" (בראשית ו', ט'). לפני שמשה מונה למנהיג, התורה סיפרה חלק מתולדות חייו ומספר אירועים המשקפים את אישיותו, כך שיש לנו איזשהו מידע אודותיו. כנ"ל ביחס ליצחק ויעקב ועוד רבים מאבות וחשובי האומה.

שונה הדבר ביחס לאברהם – אבי האומה. הפסוקים בסוף פרשת נח מְספקים לנו "נתונים יבשים" לכאורה, הנוגעים ללידתו, אך אין בפסוקים אלה אזכור שעם הולדת אברהם נפתח פרק חדש בהיסטוריה האנושית. רק בתחילת הפרשה, כשאנחנו קוראים על הצו האלוקי המוטל על אברהם, אנחנו מבינים שאברהם אבינו הוא בעצם דמות ייחודית שזכאית לציווי האלוקי: "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ".

השאלה שעלינו לשאול היא, מדוע באמת אין לנו מידע אודות אברהם אבינו עד שהוא קיבל את הציווי הראשון "לך לך"? האם לא היה ראוי שהתורה תפגיש אותנו ולו במעט עם דמותו הענקית, עם התורה ועם האמונה שלו עוד לפני הציווי?

שאלה זו מופיעה ברמב"ן: "מה טעם שיאמר לו הקדוש ברוך הוא עזוב ארצך ואיטיבה עמך, טובה שלא הייתה כמוה בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוקים או צדיק תמים?" (רמב"ן י"ב, ב').

התשובה, התורה רוצה להדגיש שהאהבה של הקדוש ברוך הוא לאברהם והבחירה שלו בו, היא לא תלויה בדבר: "ואם כתב תחילה צדקות אברהם, היה עולה על דעת אדם, בשביל צדקות אברהם בחר בו ובזרעו אחריו, והיה אהבה תלויה בדבר - הוא הצדקות, ועכשיו שבניו אינם צדיקים, בטלה האהבה, אבל עתה שלא הקדים לומר צדקות אברהם, ורצה לומר לא בשביל שום צדקות בחר באברהם ובזרעו, רק שבחר באברהם ובזרעו מצד עצמם ולא בשביל דבר שהיה אפשר לומר שכאשר בטל אותו דבר בטלה האהבה, ופירשנו זה במקום אחר כי זה דבר עדות נאמנה מאוד ואין להאריך".

אהבת הקדוש ברוך הוא לאברהם אבינו ולזרעו היא ללא תנאי, אהבה בעצם, אהבה שאינה תלויה בדבר.

כמדומני שדבריו הנפלאים מהווים הקדמה חשובה לכל הפרשות העוסקות ביחסים בין הקדוש ברוך לעמו. הקדוש ברוך הוא אוהב את עם ישראל אהבה ללא תנאי, למרות הכל. עם ישראל משלם על חטאיו, אבל האהבה של הבורא אליו היא נצחית ולא תלויה בדבר.