שבת – התגלות המלכות והשלום: איך להפוך את הבית למקדש של שלום

הרב שמשון דוד פינקוס בספרו "שבת מלכתא" מרחיב אודות הכוח הרוחני האדיר שהשבת מביאה איתה לעולם. השבת, לדבריו, אינה רק יום מנוחה אלא זמן של השראת השכינה, שבו כל בני הבית יכולים להתחבר מחדש לקדושה ולשלווה הפנימית. השבת משמשת כהתגלות של מלכות ה' בעולם, ומביאה איתה שלום והרמוניה שמחדשת ומטהרת את כל הבית.

כה דבריו:

"כאשר מסדרים את שבחיו של הקב"ה, מידת המלכות היא תמיד אחרונה. בברוך שאמר: "נהללך ונשבחך ונגדלך... ונמליכך מלכנו". ובישתבח: "שיר ושבחה... קדושה ומלכות". ובנשמת כל חי: "הן הם יודו ויברכו... ויקדישו וימליכו". שהמלכות היא המידה השביעית והאחרונה הכוללת את הכל".

בכל תפילה יהודית, מידת המלכות של הקב"ה מוזכרת בסוף, המייצגת את ההשלמה והאיחוד של כל הברכות והשבחים.

"באותו אופן, גם השלום נמנה אחרון בכל מקום: בשמונה עשרה – ברכת השלום היא ברכה "אחרונה, ברכת כהנים מסתיימת בשלום, ובכל מקום שמזכירים כמה וכמה ברכות, כגון ב'יעלה ויבוא': 'לחן ולחסד ולרחמים לחיים לשלום', וכן בברכת המזון בברכה הרביעית: 'ברכה וישועה ורחמים וחיים ושלום'. שהשלום הוא המידה האחרונה הכוללת כולם ומשלימה את כולם. ובפרשת בחוקותיי בברכות: "ונתתי שלום בארץ", וכתב רש"י שם, "שמא תאמרו הרי מאכל הרי משתה, אם אין שלום אין כלום, ת"ל אחר כל זאת ונתתי שלום בארץ, מכאן שהשלום שקול כנגד הכל, וכן הוא אומר 'עושה שלום ובורא את הכל'".

כמו המלכות, השלום גם הוא מופיע תמיד בסוף הברכות והתפילות, כי הוא מסמל את ההשלמה והאיחוד של כל הברכות.

"היפך השלום הוא שנאת חינם. שנאת חינם פירושה ששונא לחברו לא מפני שהרע לו, אלא פשוט מתוך קנאה, היינו שיש לחברו מה שאין לו".

שנאת חינם היא היפך השלום. היא מבוססת על קנאה בזולת, ומהווה מכשול מרכזי לאחדות ושלום.

"ודע שהשנאה הזו באה בהכרח כאשר כל אדם פרטי מרגיש את מציאות עצמו, ואי אפשר להינצל מזה, שזה כל האדם קנאת איש מרעהו. אם ראובן הוא ראובן ושמעון הוא שמעון, בהכרח גמור שראובן ישנא את שמעון, שהרי לשמעון יש מה שבעצם היה ראוי גם לראובן. ולמה הכסף והשכל יהיו אצלו ולא אצלי ואינו מוכן לקבל על זה שום תשובה. ורק כאשר ראובן אינו ראובן אלא יהודי, שהפרט בטל לכלל, וכאשר כל האישי הפרטיים נעשים יהודיים – אנשי הקב"ה, ומתאחדים לגודל של מלכות ה', אז יש אהבה ואחווה ביניהם, ואז מה משנה אם הכסף והשכל אצלו או אצלי – הרי בין כך ובין כך הכל אך ורק לצורך מעלה".

שנאת חינם נובעת מתחושת הפרטיות המופרזת של האדם, כאשר כל אחד רואה את עצמו במרכז. כאשר מתאחדים תחת הזהות היהודית, הפרט נהיה בטל לכלל, וכל עם ישראל נהיים מאוחדים תחת מלכות ה'.

"ולכן שנאת חינם היא ממש ביטול המלכות וסוד גלות השכינה וחורבן בית המקדש, ששנאת חינם הינו שמרגיש את עצמו במרכז המציאות, שזה ממש ביטול המלכות וסילוק השכינה. אבל כשיש נוכחות של הקב"ה, והיינו שעושים את הקב"ה המרכז לכל – והכל בטל אליו, יש שלום".

שנאת חינם מבטלת את המלכות ואת נוכחות השכינה, ולכן היא גורמת לגלות וחורבן. כאשר הקב"ה במרכז, יש שלום אמיתי.

"ואין כלי מזיק ברכה כמו השלום. ראובן או שמעון, כמה ברכה כבר אפשר להשפיע עליהם, הרי כליהם מוגבלים, כאבל כשראובן לא נקרא ראובן ושמעון לא נקרא שמעון, אלא נקראים שניהם על שם הקדוש ברוך הוא – יהודי, ומחמת שמם המשותף – שלום ביניהם, ממילא הוא שכל משמות הרחמים שבשם ה' חלה עליהם, ואין גבול לברכה ששורה על עם ה'".

השלום הוא הכלי המושלם לברכה. כאשר כל אחד מזהה את עצמו כחלק מהעם היהודי תחת שם ה', הברכה חלה על כולם בשפע עצום.

"בעם ישראל מצאנו פעם אחת שהיו בשלום ובאחדות גמורה – במתן תורה, שאז היו כאיש אחד בלב אחד, וזה ההיה מיד אחר יציאת מצרים כשהעם נברא מחדש. ומה ברא את העם? "יחד כולם הודו והמליכו ואמרו 'ה' ימלוך לעולם ועד', שזה עצמו הווית האומה – בטל ראובן ובטל שמעון, וכולם כאחד קיבלו את המלכות והכללות ונהיו יהודים – אנשי ה', וממילא היו מיוחדים ומאוחדים באחדות גמורה".

במעמד מתן תורה, עם ישראל היה באחדות מוחלטת, כאיש אחד בלב אחד. זה מה שאיפשר להם לקבל את התורה ולהפוך לעם מאוחד.

"ופירוש העניין כאיש אחד בלב אחד – כיוון שהיה להם לב אחד, ממילא היו כאיש אחד, ולב אחד הינו מה שכתוב (תהילים ע"ג) "צור לבבי וחלקי אלוקים לעולם", הקב"ה הוא ליבם של ישראל, כיוון שקיבלו עליהם מלכות שמים, השרה הקב"ה שכינתו ביניהם ונעשה הקב"ה הוא עצמו לב כולם".

האחדות של ישראל נובעת מכך שהקב"ה הוא לבם המשותף. כאשר הם מקבלים עליהם את מלכות שמים, הקב"ה משרה את שכינתו ביניהם והופך לליבם.

"המלכות היא הלב של האומה, שזהו לב – כללות המאחדת את כל האדם. הלב הוא משכן החיים, והחיים הבאים מעולם עליון יותר, מרכזם בתוך הלב, והוא מאחד את כל האברים להיות אחד. משל למי שיחבול ידו של חבירו ראובן, אומר לו השופט: למה חבלת בראובן, והוא עונה, לא חבלתי בראובן אלא בידו, אוי שוטה! הרי ידו של ראובן היא ראובן עצמו. אבל זה רק כשיש לב וראובן חי, אבל כשאין לב באמת היד אינה ראובן, אלא חתיכת בשר בעלמא".

המלכות משולה ללב של האומה, המאחדת את כל חלקי העם והופכת אותם לגוף אחד חי. כמו שהלב מאחד את כל אברי הגוף, כך המלכות מאחדת את העם.

"כן הקב"ה ליבן של ישראל ומאחד את כולם להיות דבר חי אחד. משל אם היו שני בני אדם בעלי לב אחד משותף, הרי ודאי שהיו מאוחדים בתכלית האחדות, כך הוא עניין מלכות שמים, כשהיא בשלמות – יש לכל האישים בישראל לב אחד מאוחד, וממילא הם כאיש אחד ושלום ביניהם".

כאשר אדם מקבל עליו עול מלכות שמים בשלמות – הוא חי באחדות מושלמת עם כל עם ישראל.

"ועל כן שבת קודש, שהיא התגלות מלכות שמים בעולם בפועל, יש בה ברכה מיוחדת של שלום. כמו שאמרו חז"ל (שבת יב) שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא ורחמיו מרובים ושבתו בשלום, וכן מצוות הדלקת נר שבת שהיא משום שלום בית, וידוע עד כמה הפליגו חז"ל בחשיבות מצווה זו עד שהקדימו אותה אף לקידוש היום, ואפילו לנר חנוכה שיש בו פרסומי ניסא – שמעל כולם השלום".

השבת מביאה ברכה מיוחדת של שלום כי היא התגלות מלכות שמים בעולם. בשל כך ישנה חשיבות רבה למצוות הדלקת נר שבת, שהיא משום שלום בית – וקודמת אף לקידוש.

"וההסבר הוא, שבשבת הרי יש השראת השכינה המאחדת את כלל ישראל. כשיש מריבה בבית, זה מפני שכל אחד דורש שיעשו עבור צרכי עצמו וכבודו. ראובן הוא ראובן ורחל היא רחל, ועל כן יש מריבות. אבל כשבאה שבת – הרי כבר נאמר (משלי כה) "אל תתהדר לפני מלך", ואז כבוד הפרט אינו חשוב כלל בנוכחות השכינה הקדושה, שהיא הכלל המעולה שהכל בטלים אליו".

השבת מאחדת את כלל ישראל על ידי השראת השכינה. כאשר השבת מגיעה, כבוד הפרט מתבטל בנוכחות השכינה הקדושה, מה שמביא לשלום מוחלט.

"ולזה אמרו חז"ל: 'איש ואישה זכו שכינה ביניהן', וכאשר באה השראת השכינה ביניהם – יש שלום ביניהם, שהשכינה משכינה שלום. משנכנסה שבת – פנים חדשות באו לכאן, אין כאן ראובן ואין כאן רחל, אלא יהודים, וממילא שוכן השלום".

כאשר השבת נכנסת, וכל העולם בטל אל מול הבורא יתברך - בני הבית אינם עוד נחשבים אנשים פרטיים כ'ראובן' ו'רחל', כל אחד עם דרישותיו וכבודו האישי, אלא כולם הופכים ליהודים – חלק מעם ה'. במצב זה, השלום שורה בבית באופן טבעי, כי הנוכחות הקדושה של השכינה מאחדת את כל בני הבית ומבטלת את הפערים והמריבות שנובעים מהאגו האישי. כך, השבת מביאה עמה שלווה ואחדות.

למאמר הקודם בסדרה, לחצו כאן.