המתנדב ששכל את ארבעת ילדיו: "מאחורי כל מכה נמצא ריבונו של עולם, זה ברור"

"אני לא איש של מילים", מדגיש בתחילת שיחתנו חיים עוטר, המתנדב שקיבל בשבוע האחרון את אות הנשיא, כציון לשבח על תרומתו הגדולה לעם ישראל. מאז פרוץ המלחמה התנדב עוטר במשך תקופה ארוכה במחנה שורה, דרך יחידה 360 – מערך הסיוע הלאומי. אבל זהו רק פרט קטן בסיפורו, שכן במשך שלושים השנים האחרונות הוא מנהל בית תמחוי בעיר מגוריו, ובנוסף מתנדב בחברה קדישא, ועושה הכל בהתנדבות מלאה.

"אני לא איש של מילים", הוא אומר שוב, "אולי בגלל שאני פוגש כל כך הרבה במוות", מוסיף בסוג של הומור שחור השמור לאנשי חברה קדישא. "אבל המראות שנראו ביום בו פרצה המלחמה ובימים שבאו אחריו, אלו דברים שגם אנשים שמסוגלים לדבר לא יכולים לתאר במילים. במשך ימים על גבי ימים טיפלנו בכבודם של ההרוגים, עשינו מאמצים בלתי נלאים כדי להביאם לקבורה ולזהות אותם, כדי לעזור למשפחות לקבל תשובות לשאלות שילוו אותם כל חייהם. אמנם אני זה שקיבלתי את תעודת ההוקרה מהנשיא, אבל זוהי תעודה שאמורה הייתה להינתן לכל אחד מהעוסקים במלאכה. כי זו מלאכת קודש".

לומדים להודות על הרעה

לעתים נדמה לנו שהאנשים שיוצאים להתנדב ולתת מעצמם לאחרים הם אלו שחייהם היטיבו עימם. הם האנשים שיש להם אמצעים וזמן בשפע, הם קיבלו מהבורא כל טוב, ולכן ביכולתם לחלוק ולהפיץ אותו גם הלאה.

אצל עוטר הסיפור שונה לגמרי. "הקב"ה טלטל אותי בחיי ארבע פעמים, כאשר שכלתי את ארבעת ילדיי", הוא מספר. "שני הילדים הגדולים לא התפתחו והם נפטרו בגיל חודשים ספורים, הילד השלישי נפטר בגיל שנתיים מגידול, והבת האחרונה נפטרה לפני 11 שנה בגיל 34 והשאירה אחריה שתי בנות מקסימות. אני זוכה לגדל את נכדותיי, לדאוג להן ולאהוב אותן מאוד".

הוא תושב רמלה, ובשמחת תורה האחרון שהה בבית הכנסת בתפילת שמחת תורה. "פתאום התחלנו לשמוע בומים ואזעקות. מיהרתי לצאת ולחזור הביתה, כשבדרך אני רואה אנשים מתרוצצים ומדברים על כך שפרצה מלחמה בדרום. מהר הבנתי את גודל העניין, אך כמובן שאת התמונה המלאה עוד לא ידעתי.

"מכיוון שאני מתנדב קבוע בחברה קדישא רמלה, וגם משתייך ליחידה 360, זימנו אותי עוד באותו יום לדרום כדי לטפל בכבודם של ההרוגים, ובאמת נסעתי לשורה ושם נתקלתי בנורא מכל".

עוטר משתתק שוב כשהוא נזכר באותם מראות מחרידים. "אתה מטפל בנפגעים ומשתדל להתנתק רגשית, אבל אחרי רגע, כשאתה יוצא החוצה ופוגש את המשפחות, אתה מרגיש שהלב שלך יוצא אליהן ואתה לא מסוגל עוד להמשיך. לוקח זמן עד שאתה מתעשת שוב וממשיך במלאכה", הוא מספר.

חיים עוטר (קרדיט: יחידה 360)

"בוודאי. איך אפשר לא להישבר? גם כשהילדים הפרטיים שלי הלכו לעולמם נשברתי. אבל החוכמה היא לנשום עמוק ולקום. כי אם תרשה לעצמך ליפול ולהישבר, אז אתה בעצם מוסיף סבל על סבל, ומה הרווחת? בנוסף לאנשים שנפגעו פיזית, גם אתה תיפגע נפשית. ההבנה הזו היא שגרמה לי אחרי ההתמודדויות שעברתי בחיי, לקום ולהמשיך. היא זו שגם עזרה לי להמשיך להתנדב במשך כל החודשים שחלפו מאז פרוץ המלחמה, לטפל בכל מה שצריך, ובמקביל לכך להמשיך לנהל את בית התמחוי ולטפל בבית ובנכדות, בלי ליפול למרה שחורה".

מאיפה קיבלת כוחות כדי להשתקם ולהמשיך בחיים?

"בכל פעם שהתמודדנו עם מות ילדינו, אשתי חיזקה אותי מאוד ואני חיזקתי אותה. היא עצמה מתמודדת עם נכות קשה כתוצאה מתאונה שהתרחשה כמה חודשים אחרי שנישאנו, והיא אישה מאוד מאמינה. אבל כמובן שהכוחות האמיתיים מגיעים מבורא עולם. רק מי שנתן לך את הניסיון הוא זה שיכול לשלוח כוחות כדי להתמודד איתו. אני רוצה לומר לכולם: הקב"ה נותן כוח, הוא תמיד נותן כוח. רק תאמינו בכך".

"להאמין שהקב"ה מאחורי הכל"

עוטר מדגיש כל העת כי הוא מתנדב ופועל שלא למטרת רווח וללא כל תמורה, אך לפני כחודשיים, כשהוא קיבל שיחת טלפון מנשיא המדינה, הוא בכל זאת חש התרגשות גדולה. "הנשיא בעצמו היה על הקו, והוא אמר לי: 'שלום, מדבר הנשיא'", הוא מספר. "האמת היא שהתחלתי לגמגם, והנשיא אמר: 'כל הכבוד לך, שמעתי עליך... רציתי לבשר לך שאתה עומד לקבל את אות הנשיא'. ניסיתי לומר לו שאני לא ראוי לזה,  אך הוא רק אמר: 'אל תספר לאף אחד עד שנודיע לך על תאריך מדויק'. לפני כשבועיים קיבלתי שיחת טלפון נוספת בה הודיעו לי על התאריך, ואז שיתפתי בכך את אשתי והנכדות, וכמובן גם את קרובי משפחתי שהצטרפו אליי גם כן לקבלת האות".

האירוע, לדבריו, היה מרגש מאוד, והעלה בו זיכרונות מכל עשרות השנים האחרונות. "את בית התמחוי הקמתי תקופה קצרה לאחר שילדיי הקטנים נפטרו", הוא מציין. "שמעתי מהרב על כך שצריך בית תמחוי בשכונה, והחלטתי להיות זה שמקים אותו. בתחילה זה היה בחצר של בית הכנסת, הבאתי לשם אוכל ודאגתי לאנשים. ככל שהתרבו הפניות היה צורך בכמות גדולה יותר של אוכל, ובאותה תקופה נידבו לי אותו מהמטבחים של צה"ל. הוציאו ישירות מארונות החימום והעבירו אליי. כיום אני מביא בעיקר אוכל יבש, וכן פירות וירקות בכמויות גדולות מאוד. ימים של חלוקה הם ימים של 'מלחמה', כי מגיעים לכאן מאות אנשים, ואני משתדל שיהיה מספיק לכולם. כי זו המטרה שלי".

שנים לאחר שהקים את בית התמחוי הלך אביו לעולמו. "אבא התנדב בחברה קדישא ואני החלטתי לעילוי נשמתו ללכת בדרכיו", הוא מציין. "כך יוצא שבמשך רוב שעות היום אני בבית הכנסת או בבית התמחוי, וכשמודיעים לי שיש לוויה, אני ממהר להתנדב שם".

"בתקופה הראשונה אחרי שילדיי הלכו לעולמם היו זמנים שבהם לא חזרתי הביתה, נשארתי בבית הכנסת ימים על גבי ימים ולא הייתי מסוגל לצאת. אני חושב שזו תגובה טבעית, אני לא מלאך ורציתי לברוח מהבית הריק ומהחלל הגדול. אחר כך גיליתי שאמנם בבית אני מרגיש בודד, אבל כשאני מוסיף התנדבות לחיים שלי זה ממלא אותם, והנפש מרגישה לגמרי אחרת.

"כיום אני משתדל לעסוק בכל החזיתות, כאשר במשך רוב הזמן אני בבית התמחוי, בעת הצורך יוצא ללוויות, ומקדיש את זמני ככל הניתן עבור נכדותיי. אני זה שמגדל אותן ודואג להן לכל מה שצריך, שלא יחסר להן דבר. כשפרצה המלחמה עברתי להתנדב בשורה במשך חודשים ארוכים, גם כעת אני מגיע לכל אירוע שנדרש ממני במסגרת יחידה 360, אך פנוי יותר עבור העמותה ויתר ההתנדבויות".

היו זמנים שבהם שאלת: "ריבונו של עולם, למה דווקא אני?"

"בוודאי, היו לא מעט רגעים שבהם לא רק שאלתי אלא אמרתי, צעקתי ובכיתי. אבל מהר מאוד הבנתי שזה לא מה שיעזור לי. הכל מאת השם, ואם אני רוצה להאמין בו ולעבוד אותו באמת, אני צריך להאמין שהוא אבא שלי ודואג לי רק לטוב". 

אתה פוגש משפחות שכולות מאז פרוץ המלחמה?

"בוודאי, פגשתי משפחות רבות שבאו לזהות את יקיריהן במחנה שורה. אלו רגעים קשים מאוד, אין הרבה מה להגיד להן. הן לא רק קיבלו את הבשורה הקשה מכל, אלא גם ראו מראות קשים מנשוא. אין מילים כדי לנחם אותן, אני רק מחבק ואומר להן את מה שאני אומר תמיד לעצמי: צריך לזכור שמאחורי כל מכה נמצא ריבונו של עולם, כי זה פשוט ברור. זה לא שההבנה הזו מקטינה את הכאב, אבל היא לפחות מייצרת לו משמעות".