רק בישראל: הרופא הבכיר שב למחלקת טיפול נמרץ אחרי שנפצע קשה בעזה

לפני פחות משלושה חודשים הגיעו לבית החולים סורוקה שלושה פצועים מעזה. מי שקיבלה אותם בחדר הטראומה הייתה דוקטור שחר נגב, רופאה מרדימה. "אני מתחילה לטפל בפצוע הקשה ביותר, שהודיעו לי שהוא מחוסר הכרה", היא מספרת בראיון לחדשות 12. "פתחתי לו את הפה לפני שאני מנשימה, והוא עוזר לי, הוא פותח את הפה - חשבתי לעצמי 'איזה פצוע נחמד, הוא עוזר לי לבדוק אותו'".

דוקטור נגב לא ידעה באותו שלב שהפצוע בו היא מטפלת היא אדם קרוב מאוד אליה - הרופא הבכיר מהמחלקה שלה, מחלקת טיפול נמרץ - ד"ר יואב ביחובסקי.

"הוא הרופא הכי בקונסנזוס אצלנו במחלקה, כנראה בכלל בכל בית החולים", מספרות הרופאות בסורוקה. "הוא תמיד עם חיוך, תמיד עם הומור. אבל כולם מכירים ויודעים שמאחורי ההומור הפראי והחיוך הנהדר וטוב הלב מסתתר איש מקצוע מהשורה הראשונה - יש לו כוחות על ברפואה, וגם להצחיק אותך כשאתה הכי למטה".

הסיפור של ד"ר ביחובסקי מתחיל, כמו של רבים אחרים, בעת הטבח בדרום. הוא התגייס למילואים כרופא קרבי בתחילת המלחמה. הוא בן 47 ולא היה חייב להתגייס, אבל התנדב ומצא את עצמו מהר מאוד בח'אן יונס. טיל נ"ט פגע ברכב המשוריין שבו נסע, והוא הובהל לסורוקה כפצוע קשה, ובגלל מצבו לא יכלו לזהות אותו.

אנשי הצוות העבירו אותו לניתוח אצל פרופסור ישראל מלמד, מנהל המחלקה לנוירו-כירורגיה, שאף הוא לא זיהה אותו. ד"ר אדם צפארוב, הרופא המרדים, היה הראשון שבכל זאת זיהה. "איך שאני נכנס לחדר הניתוח, בזמן שמנתחים אותו, אני מזהה את יואב. אנחנו פה, אפשר לומר 24/7 ביחד. זה פשוט קפץ. זיהיתי אותו לפי הצד שלא נפגע בפנים שלו", אמר.

"הוא אומר לי, 'שחר, זה ביחובסקי, תסתכלי על האצבעות שלו, הלסת שלו, האף'. ואני מסתכלת ואני פשוט לא רואה את זה, ואני אומרת לו: 'זה לא הוא. אני לא מצליחה לראות את זה', משחזרת ד"ר נגב. "פקחתי לו את העיניים, ליואב יש צבע מאוד מיוחד בעיניים, יש לו צבע ירוק שאין להרבה אנשים, וזה היה אותו ירוק. לאט-לאט ההבנה חלחלה".

"היינו צריכים לקחת נשימה עמוקה ולהתנתק מהמידע הזה ומהסטרס שמתחיל לחלחל בפנים, ופשוט לעשות מה שצריך לעשות", היא ממשיכה. "הידיעה פשטה בין הקומות - מחוץ לחדר הניתוח החלו להתאסף אחיות, רופאות ורופאים, מנהלות מחלקה. הסגל הרפואי מקבל החלטה להודיע לאשתו ולא להשאיר את המלאכה הזאת לנציגי צה"ל. התלבטנו מאוד איך לעשות את זה".

חבריו למחלקה החליטו לגשת לבית בעצמם כדי להודיע למשפחה. "אנחנו מתקשרים לאסתר, לאשתו של יואב ואומרים לה שאנחנו למטה ושיואב נפצע, ושהוא כרגע בחדר ניתוח ומבקשים רשות לעלות למעלה לדירה. זו הייתה שיחה, כמובן, קשה, והפוקוס היה שכרגע לא נשקפת סכנת חיים. זאת אומרת, התחלנו עם חצי הכוס המלאה. אך עם זאת, מדובר בפגיעת ראש", הם מספרים.

הניתוח הסתיים בהצלחה אחרי שש שעות. פרופסור מלמד יצא החוצה ובישר על כך לשאר אנשי המחלקה. "עלתה שאלה אם נכון שאנחנו נטפל בו אצלנו", סיפר פרופסור מלמד, "אבל המחשבה שהוא יהיה מטופל במקום אחר הייתה יותר קשה לעיכול מאשר שאנחנו נטפל ברופא שלנו. כי הוא סמך עלינו ואנחנו סמכנו עליו, ואני חושב שאם היינו יכולים, באופן תיאורטי, לשאול אותו, אז לנו מאוד ברור שזאת הייתה התשובה שהיינו מקבלים. ולכן זאת הייתה ההחלטה".

אחרי חודש, ד"ר ביחובסקי פקח את עיניו, אך לא הגיב. ד"ר אדם, שהיה הראשון לזהות אותו, סיפר מתי הגיעה התפנית: "הבנתי שהוא חזר לעצמו אחרי 35 ימים מאז שהורד מהמסוק". לאט לאט הדוקטור חזר לדבר, ועבר שיקום בבית לוינשטיין.

"היו לי כל מיני הזיות בהתחלה, שהטיפול נמרץ הוא בכלל על אונייה. לקח לי זמן להבין איפה אני. אתה קצת כמו בובה, קולט ולא מסוגל להגיב", סיפר בקול חלש. "בימים הראשונים הצוות סיפר שלא היה ברור אם אני אהיה, שלא ברור אם אני לא אסיים צמח. אני רוצה לחזור הביתה, לאכול כמו בן-אדם, דברים רגילים. להיות אבא, לחזור לעבודה. זאת עבודה מדהימה. אלו חיים מדהימים".