אפרת ברזל: כמה הנחות יסוד, ונמשיך

בנות, כמה הנחות יסוד ונמשיך?

- למה מספריים הם דבר שתמיד נעלם. גם קולפן.

- כמה טעויות חינוכיות אנחנו יכולים לראות בתגובות של הילדים שלנו לילדים שלהם, ואנחנו מעדיפות לשתוק.

- זה היה קצת מעליב כשביקשתי הבוקר מבעלי התייחסות מתלהבת לעציצים שלי בכניסה. "תראה כמה הגינה שלי יפה", והוא רק הנהן "כן, כן" בדרך לתפילה. הוא גם אמר תוך כדי הליכה מתרחקת, שזו נראית גינה של אישה זקנה.

- כשהוא יחזור, אני אשאל אותו למה הוא התכוון.

- איך אני נהנית מלעמוד ולהסתכל דקות ארוכות על כל הגיהוץ שעשיתי.

- איך אני אוהבת גם להריח עמוק-עמוק מגבות וסדינים נקיים, שניה לפני פרימת הקיפול.

- אני כותבת לכן, אבל בעלי חזר בינתיים.

- ואני מבקשת לברר איתו את שאלת הזקנה והעציצים. "לאיזו צעירה יש סבלנות להשקות כל כך הרבה כלים קטנים? איזו אישה צריכה עציץ עם עגבניות ועוד אחד לחוד עם פלפלים?". הוא גרם לי לחשוב, וזה עשה לי טוב.

- איך זה שתמיד אני מתיישבת לאכול אחרי כולם, את השאריות שכואב לי הלב לזרוק.

- למה באמת של האמת, זה לא באמת מפריע לי. אני רוצה לקטר על זה, אבל זה לא ממש מצליח לי.

- אני יכולה לתת את זה כדוגמה לנצרכות וזעקה לשימת לב, אבל לא על זה, זה באמת יושב.

- השבוע שמעתי שיר עם מילים שעושות דמעות.

- תפסתי מיד במצלמה דמעה שירדה לי בזכות מזווית העין והתגלשה כל הדרך על עצמות הלחיים, אל הפה.

- שומרת לי את הלחיצה הזו. היפה שבתמונה היא הצורה הקלאסית של הדמעה, ממש כמו שילדים מציירים, "טיפה". שמנה בהתחלה והולכת ומסתיימת במשיכה רזה. נו, טיפה.

- חבל שבתמונה אי אפשר להעביר מליחות.

- אבל לא נורא.

- יותר מטיפה על הפנים, אני אוהבת לעקוב אחרי שבילים שעושות דמעות של  נשים בסידורים. איך הן ממש עושות לעצמן שבילים בין המילים.

- אוהבות לראות על אילו אותיות הן נעמדות. מייצרת לעצמי סיפורים שלמים על סמך "חניית דמעות".

- בשבת בבוקר, כשכולם עוד ישנים, רק הנכד שלי, המתוק, אריאל, ואני, ערים.

- אני חותכת לו אבוקדו עם סלמון חי, הוא מלמד אותי איך להגיד נכון באשכנזית "אלף בייס", איך צריך להגיד קמץ ופתח בלשון הקודש, ואני בתמורה חופרת לו על המטפס הירוק בהיר שכבר מגיע לקיר, ומבקשת ממנו למצוא לי עם האצבע עוד "מגדלי פיקוח", כי הוא גם בגיל שאוהב מטוסים ומכוניות.

"מגדל פיקוח" בצמחים של סבתא זה הקצה של כל התפתחות מפוצלת של קנוקנת העוזרת לפרח לבחון כיצד ולאן כדאי לו מכאן לגדול.

- אריאל צוהל על כל מגדל פיקוח שהוא מזהה, ואני מחבקת אותו בכיווצ'וץ', כמה שהוא מרשה.

- לפני שבועיים עברתי עונג מיוחד.

- באתי להרצות ב"בית המורה" בבני ברק. היו שם נשות רבנים חשובות, במיוחד ריגשה אותי הרבנית דבורה כהן, שבבית אנחנו קוראים לה "הילדה ששיחקה מחבואים עם החזון אי"ש", כי היא באמת זכתה להיות כזאת ילדה.

- כשאתה מוריד בבית את ההבנה כמה כל הגדולים בתורה הם אנושיים ומלאי לב יהודי חם, קל יותר לילדים להתחבר לגודל הדבר.

- אולי זו הסיבה שבכל הסמינרים שאליהם באתי לפני שבועות לדבר, זה מה שביקשו ממני הרכזות יותר מכל: "הן אומרות, הבחורות, שהכל טוב ויפה אצל הגדולים בדורות הקודמים, אנחנו לא יכולות, אלה אנשים נשגבים".

- מה שמחזיר אותי לבית המורה.

- פגשתי שם גם את הרבנית בלהה שיין, שאצל בעלה, הרב שיין, מנהל מדרשת ס.ל.ה, למדתי שנים רבות.

- היא עזרה לי לפני כל הקהל להסביר במיקרופון, את מה שהרב שמחה כהן זצוק"ל הגדיר מראש: נשים ומחמאות זו עסקת חבילה אחת גדולה. יש להקפיד על מילים טובות אלינו בבית בהידור בדיוק כמו במצוות.

- כי אישה מרוצה ושבעה רגשית, תהיה קרקע פוריה לבית של שמחה, תורה, ומאור של עיניים. גם האוכל יצא לה טעים יותר.

- כשחזרתי הביתה וסיפרתי בכוונת מכוון על בית המורה לבעלי, שהוא אחד מהמחמיאים החזקים בשוק, המחמאות שלו הן לא סתם, "עציצים של אישה זקנה", בעלי יודע על קוצו של יוד להגיד לי את המילה הנכונה שבונה בי כוח וביטחון. וכשנגמר לי הכוח מהמילה של אתמול, אני מעדכנת אותו, מזכירה את הכלל והוא ממלא לי מחדש את המיכל -

- כשחזרתי ברגל מההרצאה הזאת, הוא הגדיר אותי בחיוך שעשה לי טוב, "נראה לי שאת כבר יכולה להיות הרבנית של המחמאות".

- אהבתי דווקא את ההגדרה הזאת.

בנות אוגרות כל חייהן הנחות יסוד, וממשיכות.