המרד שלא סופר: כך הפכו שני אחים יהודים לשליטי בבל

בימי הבית השני היו בארץ מיליוני יהודים, אבל לא כל היהודים היו בארץ. למעשה, רוב עם ישראל היה בארצות שונות, ולכן קבעו חכמים שאין השמיטה נוהגת מן התורה, כיוון ש"אין רוב ישראל על אדמתו".

אחד ממרכזי היהדות בימי הבית השני היה בבל. בימי שיבת ציון עלו רק מעטים עם עזרא ונחמיה, ורוב עם ישראל נשאר בבבל. הלל הזקן עלה מבבל מאה שנים לפני החורבן, ועקב גדלותו בתורה - נתמנה לנשיא. בימי הבית השני היו חכמים נוספים מבבל, כגון רבי יהודה בן בתירא מנציבין ועוד.

אנו נמצאים בשנת 10 לספירה, ששים שנה לפני החורבן, שלהי ימי נשיאותו של הלל הזקן. ציבור יהודי ענק חי בבבל, בגלות. השולטים בבבל: האימפריה הפרסית. אלכסנדר מוקדון כבש את בבל אמנם לפני כשלש מאות שנה, אבל הצבא היווני נסוג מבבל, והיא הפכה לפחווה פרסית. האויבים כעת היו הרומאים, שזינבו בפרסים כפעם בפעם.

בעיר נהרדעא היה בית אריגה גדול בבעלות אחד מפקידי המלך הפרסי. העובדים בו היו לכאורה עובדים בשכר, אבל בפועל, הבעלים נהג בהם באכזריות. באחד הבקרים איחרו שני אחים יהודים, חנילאי וחסינאי שמם, לעבודה. מנהל העבודה העניש אותם במלקות אכזריות. שני האחים, שהיו גיבורים ובעלי תושייה, החליטו להשיב מלחמה – על האימפריה הפרסית!

חנילאי וחסינאי שילהבו עוד יהודים צעירים שעבדו בבית האריגה. יחד הם פרצו את מחסן הנשק, התחמשו והתמקמו במקום המכונה "פרשת הנהרות", אזור מרעה בין נהרות, שבו ניתן לרעות צאן העשוי לספק מזון, והטופוגרפיה שלו מאפשרת הגנה. האחים העבירו את כל הרועים באזור לצידם, מי באיומים ומי בשכנועים. הרועים העלו להם מס מצאנם, ובכסף הזה הם רכשו נשק וביצרו את מקומם.

הפחה הפרסי של בבל מיהר לדכא את המרידה. הוא סבר כי כמה יהודים על גדת הנהר הם לא עניין רציני, ושלח לשם גדוד פרשים. ליתר בטחון שלח את הגדוד בשבת, מתוך מחשבה שהיהודים לא יילחמו בשבת. אך המורדים היהודים היו מאורגנים, ומטר של חיצים הפיל את הפרשים בזה אחר זה עוד בטרם התקרבו למחנה המורדים. הפחה נסוג בבושה, וצבאו הידלדל.

המלך הפרסי, ארטבנוס השלישי, עשה הערכת מצב, והחליט לשתף פעולה עם האוטונומיה של האחים. אם לא קל להכניע אותם, אולי טוב יותר לשתף פעולה איתם, שיגנו על נהרדעא מפשיטות הרומאים. חנילאי וחסינאי הוזמנו לפגישה אצל המלך ארטבנוס השלישי ירום הודו. כיוון שהם היו זהירים, חנילאי הגיע לבדו לפגישה, וחסינאי נשאר לשמור על הממלכה הקטנה. המלך הציע להם לשלוט על כל האזור, להכניע את השודדים ולהיות עמו ביחסי שלום וכבוד.

שני האחים קיבלו את השליטה על כל איזור נהרדעא, הקימו מבצרים, ניהלו צבא מחומש וחלק גדול מממלכת בבל הפך לאוטונומיה יהודית. את הסיפור הזה מספר יוסף בן מתתיהו, וכאן הוא עוצר את הסיפור וכותב: "הפורענות החלה לרדת על ראשם כאשר נטו מחוקי האבות". חנילאי התחתן עם אשה בבלית, בניגוד להלכה. האישה הכניסה פסלי עבודה זרה לביתם. החלה התקוממות של יהודים אחרים, וחנילאי העניש אחד מהמתקוממים נגדו במוות. האישה הבבלית, מצידה, פחדה מחסינאי, המנהיג השני, שיאלץ את חנילאי לגרשה, ולכן הרעילה אותו, והוא מת... האוטונומיה היהודית הפכה למקום של חשדנות ואי אמון, חוסר תום לב, התנהלות שלא בהתאם להלכה ולתורה. כך יצא חנילאי למסע רהב של מלחמה במיתרידס הפרסי. מיתרידס הוכה בפעם הראשונה, אך חזר עם צבא גדול יותר, צר על העיר ודרש את ראשו של חנילאי. בסופו של דבר חנילאי הומת, וכל היהודים שהיו תחת חסותו נמלטו מהאזור מחשש לפרעות, וכך בא הקץ לאוטונומיה היהודית שהתקיימה 15 שנה.