"תתנתקי. ככה עושים חיים, במובן הפשוט ביותר של המילה. זה מה שיונתן מבקש"

"יוווווו, איזה כיף", אנחנו צוחקות, נהנות ממשב הרוח, מנתזי הגלים.

מוזיקה בווליום שיא, שתים עשרה נשים עם אפודת הצלה וסירת טורנדו אחת.

אני ושתי חברותי עומדות בסירה, מנסות לסחוט כל טיפת הנאה, מקפיצות את האדרנלין לשמיים.

הסירה שטה במהירות, מטפסת על הגלים ונוחתת בבום. מידי פעם היא מסתובבת בסיבובים חדים ימינה שמאלה ואז אנחנו זוכות לשפריץ נכבד ורטוב, הידד.

יש משהו ברוח ובמים שגורם לי להירגע, גם בתוך סירת טורנדו מפוצצת אדרנלין.

אולי זה הרעש של המים, אולי זה הקצף המלוח של הים.

המתח השורר תמידית בגופי ובאיברי מתמוגג לו אט אט ונעלם. אני מרגישה, אני נינוחה יותר, הרוגע פושה בי ואני מרשה לעצמי להתמכר למים, לרוח ולעצמי.

* * *

יום שלישי, השעה חמש בבוקר. אני קופצת מהמיטה.

האמת, לא הצלחתי כל כך להירדם. אני יוצאת היום לראשונה לנופש עם חברות, נופש מאורגן לאימהות לילדים עם צרכים מיוחדים.

לא רציתי להירשם. אף פעם לא עזבתי את הילדים לשלושה ימים ככה, סתם.

לא חשבתי לעשות זאת גם הפעם, אלא שיוסי חשב הפוך, ורשם אותי בעצמו. מה שנשאר לי זה לארגן לילדים בגדים, ולארגן ליונתן מזוודה. הוא, יונתן, יהיה אצל גיסתי שגרה קרוב אלי. היא הציעה זאת ליוסי והוא נענה בשמחה. אני צריכה לארגן גם לי מזוודה, ופשוט לנסוע.

יוסי יישאר עם הילדים.

לא רגוע לי בכלל. כנראה לכן קפצתי כל כך בקלות מהמיטה בשעה מוקדמת כזו.

אני מסתובבת בבית בשקט. יונתן כבר ער בחדרו, האור אצלו כבר דלוק והוא שר לעצמו בעליזות. אני לא מצליחה להבין את מילות השיר, אני גם לא מתאמצת. כרגע הוא רגוע, וזה טוב לי.

אני מארגנת דברים אחרונים, אוכל לילדים, ארוחת צהריים להיום, בודקת שוב שלכולם יש מספיק בגדים לימים הקרובים, עוברת שוב על המזוודה של יונתן ועל רשימת מינוני התרופות, בודקת שהכל מדויק ושאין טעויות.

עוברת גם על המזוודה של עצמי, בודקת שהכל נמצא, מוסיפה לי גם כמה שוקולדים.

איזה יופי, הכל מאורגן.

המרק על האש, הקוסקוס מוכן, ריח טוב מתפשט בבית, ריח של אוכל של אמא.

מכיוון חדר הילדים אני שומעת התמתחויות קלות של בוקר, דיבורים שקטים. השעה שש וחצי. אני נכנסת לחדר הילדים. נועה ויעל מפטפטות במתיקות, אבי ואורי שוכבים במיטות, ערים, מקשיבים ללהגן של הבנות.

"בוקר טוב לילדים המתוקים שאמא או-הבת", אני פותחת את התריס בקול חריקה קלה, "לכל אחד יש בגדים בקצה המיטה שלו, רוצו להתלבש". אני מוסיפה: "היום אני נוסעת, זוכרים?".

התזכורת גורמת לכולם לקפוץ מהמיטות החמות ולרוץ להתלבש, לעשות לאמא הפתעה.

והנה אני כאן, על סירת הטורנדו האימתנית, צוחקת, מכייפת, העיקר, עושה חיים.

הסירה חוזרת לאיטה ליבשה ואנחנו כבר צרודות מצחוק והנאה.

עולות בחזרה ליבשה ומתפנקות בטילון ריבת חלב עסיסי וטעים שפרגנו לנו. חשבו על כל הדברים הקטנים.

על הדברים הקטנים שאנחנו שוכחות לפרגן לעצמנו ביום יום, הדברים שאינם משמעותיים כל כך, אבל נותנים ערך וכוחות להמשיך ולצעוד. גלידה. כמה פשוט. כמה טוב.

פטפוטים, פטפוטים. שום ילד לא מושך בחצאית, אף אחד לא צורח, לא צריך לרוץ, לצעוק ולרדוף. עכשיו צריך לדבר, לפטפט, לנשום ולנצל את הרגע הזה, שלא ייגמר לעולם.

* * *

ארוחת צהריים במלון, איזה ריח טוב! ולדעת שלא את בישלת את זה, ואת גם לא מנקה אחרייך, וגם לא אחרי הילדים. חלום.

אנחנו תופסות שולחן לקבוצה שהיכרנו עד עכשיו, וניגשות לבר להעמיס אוכל מכל טוב על צלחות קרמיקה כבדות. סלטים וירקות בצלחת אחת, עוד צלחת למנה העיקרית ולתוספות ובנוסף, קערה עמוקה למרק מהביל. המזגן פועם בעוז, ואף על פי שקיץ עכשיו, חדר האוכל ממוזג היטב ומזמין למרק חם וטעים.

אני צובטת את עצמי, ותופסת את עינת נקרעת מצחוק.

"מה הסיפור שלך? למה את צוחקת עלי?", אני מנסה להישמע נעלבת.

"את צובטת את עצמך בלי סוף. אז ס'תכלי לי בעיניים ואני אבהיר לך חד משמעית, שלא יהיו לך ספקות".

אני תוקעת בה עיני עגל עגולות ותמהות.

"את, נעמה, כאן איתי ועם עוד חברות נוספות, יצאת לשלושה ימים והשארת זירות קרב לגיסתך ולבעלך, יצאת בעל כורחך כי בעלך רשם אותך. הבוקר היינו בטורנדו וצחקנו את החיים, ועכשיו אנחנו מתפנקות על ארוחת צהריים שבה לא צריך להדיח כלים, גם לא לפנות ולא לבשל, הכל מוכן עבורנו. אחר כך נצעד כמו מלכות לחדרים שלנו, נדליק ת'מזגן, נפטפט את החיים בשקט ובלי לחץ ונמשיך לתוכניות ולטיולים שבתוכנייה.

"בזמן הזה זירות הקרב שלך מן הסתם יפעלו כמו שצריך. אבל תתנתקי. ככה עושים חיים. במובן הפשוט ביותר של המילה. זה מה שבעלך רוצה, זה מה שהילדים שלך מייחלים אליו וזה מה שיונתן מבקש", היא חותמת.

תעשי חיים.

עינת מביטה בי חזק ומכחכחת, מחזירה לעצמה את הקול שאיבדה במהלך הנאום הארוך שנאמה בעוצמה.

אנחנו מביטות אחת בשנייה, ופורצות בצחוק מתגלגל. הכל משתחרר, המחסומים נפתחים ואנחנו מחליטות שאנחנו עושות חיים. לעצמנו. איזו שליחות!

עינת, כמה טוב שיש אותך.

איזה תענוג, אוכלים בנחת, אוכל בשפע. יושבות ומדברות, מכירות נשים חדשות וחזקות, נשים מיוחדות, סיפורים חדשים, תסמונות חדשות, גם נדירות. בינתיים, כמו התסמונת של יונתן, אין. כאן, בכל אופן.

הזמן עובר בנחת. בכל פעם שאני מוציא את הנייד להתקשר לגיסתי לשאול מה קורה, עינת נזעקת ומתרה בי: "שלא תעזי. אם היא תצטרך אותך, היא יודעת את המספר שלך".

לא מתקשרת. בסדר.

מיוסי קיבלתי טלפון של התעניינות כנה, של רצון שאיהנה כאן כמו שצריך. סיפר קצת על הילדים אבל לא האריך, העדיף שאעביר את הזמן חופשיה מעול, עם חברות.

עלינו לחדרים. לאיזה חדר טוב עינת דאגה לנו! כל הים נשקף מהחלון הגדול, הרחב והנקי שבחדר. איזה חלום, לשבת מול הים, לישון מול הים, להסתכל ולחלום מול הים, איזה כיף.

בין כל המתנות והפינוקים שהיו בחדר, חיכתה לנו תוכנייה.

"בן אדם, עלה למעלה עלה, כוח עז בך, יש לך כנפי רוח, כנפי נשרים אבירים...". זהו השיר שילווה את הנופש.

עלה למעלה, עלה, בן אדם.

תוכנית רודפת תוכנית. גרוננו ניחר משירת המונים ורגלינו כלות מריקודים של שמחה. אנחנו יושבות באולם בשעה אחת בלילה וצופות בסרט מתח.

ואני לא אדע כי בימים האלה שנפשתי, נחתי, השתוללתי, שרתי במלוא גרוני, רקדתי עד כלות כוחותי, היה ילד אחד קטן ומיוחד שהמנון הנופש "עלה למעלה, בן אדם" נלחש לו באוזן. כי אחרת, איך בלילות עלה וטיפס למעלה אל הארונות והוציא קופסאות שימורים, ופתח ולכלך, ומרח, והכין, ותודה לקל שנשאר שלם בגופו, הבן אדם?

"כוח עז לך, יש לך כנפי רוח, נשרים אבירים". שמעת, בן אדם?

העיקר שאנחנו נהנינו ועשינו חיים.

החיים לא נשארו חייבים, ועשו אותנו.