זו הסיבה לכך שאתם צריכים עמוד שדרה יציב

בוקר אחד התחיל לי ממש על רגל שמאל. התעוררתי מאוחר מהרגיל, עם כאב ראש טורדני. כוס קפה שחור לא ממש עזרה, אולי רק החריפה את המצב. הילדים אחרו למוסדות, ואני הרגשתי כמו אבא לא ראוי. מילות התפילה שנאמרו בחטף הוסיפו מלח על הפצעים, ואז, כדי להשלים את השרשרת, קיבלתי שיחת טלפון כזו: "כבוד הרב, אני מאד מאד מאד כועסת ומאוכזבת מהתהליכים שאתה עושה. המצב רק מידרדר מאז התהליכים. לא מתאים לי להמשיך. תודה וכל טוב!".

זהו. ליותר מזה לא הייתי זקוק.

תחושת אשמה כבדה אפפה אותי. אם הייתי מצמיד מיקרופון למיתרי הלב, היו שומעים שם בליל של קולות מעין אלו:"אתה דפוק! תראה איך מתלוננים עליך". "אתה אבא לא טוב, הילדים שלך אחרו היום למוסדות". "איזה יהודי אתה? איך התפילה שלך נראתה היום? וככה מניחים תפילין???".

לא היה לי נעים שם, בתוך גל התסכולים, אז מיהרתי לעבר המכולת בחיפוש אחר משהו מתוק שיחמם את הלב. מהר מאד מצאתי את מבוקשי - אי שם במקרר החלבי עמד לו מעדן yolo מתוק ומפתה. החום הסמיך הזה החליק בגרוני והסב לי רגעים יפים של נחת. לרגע שכחתי מהכאב והפלגתי לעולם שכולו טוב.

אבל הדקות חלפו, והנחיתה לקרקע המציאות היתה בלתי נמנעת. ללא כל רחמים חזרו הרגשות ושטפו אותי בגלים חזקים ומאיימים. הרגשתי שאני מאבד כוחות, שהייאוש והרחמים העצמיים כמעט מטביעים אותי...

ואז, רגע לפני שנתתי לעצמי לשקוע, עצרתי.

נשמתי נשימות עמוקות, וממש ניהלתי דיאלוג נוקב עם עצמי:"מה קורה לך? למה אתה מרגיש רע כל כך? מי מצליח לנהל את תחושת הערך העצמי שלך???

"הרי אתמול ושלשום הרגשת מצוין. אז מה קרה היום? האם שיחת טלפון של מישהי שמתמודדת עם קשיים מספרת עליך משהו? האם זה שקמת מאוחר, זה אומר שאתה שחור משחור?

"הרי אתמול ושלשום קיבלת שיחות טלפון אחרות. פנו אליך בני זוג וביקשו עזרה בעקבות הרבה מאד המלצות שהם שמעו עליך, ואז הרגשת בעל ערך, ראוי, מקצועי, שווה... והנה תלונה אחת הופכת את הקערה על פיה.

"האם אתה רוצה להיות אדם כזה, שתלוי במה שחושבים עליו???".

* * *

כמה שעות אחר כך זימן לי הקב"ה מבחן נוסף.

נקלעתי לרגע של חוסר שיווי משקל. ארבע דמויות מתוך המשפחה נזקקו לי בעת ובעונה אחת. בני ביקש שאקח אותו לחבר, אשתי ביקשה שאעזור לה בהשכבת הקטנים, בנה של אשתי ביקש שאשנן איתו את המשניות ואחתום לו על דף המבצע ואמי הזכירה לי שהבטחתי לעזור לה בעניין שאינו סובל דיחוי.

הרגשתי איך אני נקרע בין כולם.

בתוך תוכי ידעתי שאין כאן בקשת עזרה טכנית גרידא, אלא משהו שהוא עמוק יותר.

"איך אתה מתמודד במקרה של ניגוד אינטרסים?". "על מי אתה מגן?". "איזו מבין מערכות היחסים הסובבות אותו חשובה ביותר, ואת מי הוא עלול לנטוש?".

מה עושים?

איך מתמודדים עם טבעת חנק שכזו?

הרי מדובר במערכה שנועדה לכישלון צורב, מה שלא תעשה – יצאת מופסד...

* * *

קוראים יקרים, אין לי ספק שאתם פוגשים בסיטואציות רבות מעין אלה. גם הורה בבית רגיל, ודאי וודאי כשמדובר במשפחות מורכבות. אנחנו עומדים באין סוף מבחנים קשים ונוקבים, שבהם אנחנו מתבקשים לדרג את סולם העדיפויות שלנו-  האם אנחנו מעדיפים את הקשר עם בן או בת הזוג החדש, או עם הילדים?

האם חשוב לנו לבלות או לרצות את ילדינו מהנשואים הקודמים, או דווקא את אלו של בן או בת הזוג? ואולי את המשותפים?

זו מסכת בחינות מתישה. היא גם לא נגמרת עם השנים, אלא רק מוסיפה והולכת.

אשתף אתכם באופן אישי לאן המתח הזה הביא אותי.

אני, אריה, אף פעם לא למדתי לשים גבול. אנשים ואירועים סביבי הצליחו להלחיץ אותי בלחיצת כפתור קלה. אני זוכר את עצמי עם מתחים מטורפים בדרך למוסך. "שלא יכעסו עלי", "שלא יהיה יקר מדי", "איך אעז לבקש הנחה", "איך אעמוד בזה"...

הלחצים עשו את שלהם, והגוף לא שתק. לאט לאט מצאתי את עצמי עם גרון משותק, ללא יכולת להוציא אף מילה מהפה.

ניסיתי ללכת לקלינאי תקשורת, התמדתי בתרגילי קול וגם שתיתי שיקויים שונים ומשונים, אך כלום לא עזר, התופעה חלפה, אך חזרה ונשנתה שוב ושוב.

ואז הגעתי לתחנה הסופית שמציעה הרפואה הקונבנציונלית – ניתוח. המנתח ניסר את מיתר הקול שלי, הוא שייף מימין ושייף משמאל. נראה היה שהעניינים מסתדרים. הדיבור חזר אלי.

אך לא.

באופן לא מפתיע, זמן קצר לאחר מכן המצב חזר לקדמותו. צרידות קשה עד אבדן יכולת לדבר.

ואז הבנתי בדרך הקשה, שהעבודה היא לא שם. לא בתרגילים, לא בשיקויים ואף לא בניתוח.

הגרון מבטא את חופש הביטוי שלנו. ואם אני חנוק מלבטא את עצמי, אז הגרון צועק את צעקתו האילמת, ללא קול: "אני רוצה חופש לומר מה שאני מרגיש!".

הבנתי שלפחד מכולם ולרקוד כל רגע לפי החליל של האחר – זה לוקח לי את האישיות שלי. זה פוגע בי. ואף אחד לא מרוויח מכך שאני נפגע.

זכיתי, ועברתי תהליך מיוחד ומשמעותי של התבוננות עמוקה ומדויקת לתוך עולם הפחדים שכל כך ניהל אותי. הסתכלתי לעצמי היטב בעיניים, ובחנתי מה קורה לי כשפלוני לא מרוצה ואלמוני כועס ופלמוני זועם ומתוסכל...

למדתי לא לברוח מחוסר אונים, ולנשום לתוך הפחד.

ורק מהמקום של האומץ לשהות בחוסר האונים הצלחתי להתחיל לשאול את עצמי: "מי אני?", "מה אני רוצה?", וכך גם בסיטואציה שבה פתחתי: "האם אני אשם מול אלו שעוברים אצלי תהליך ומתמודדים, או שזה חלק טבעי מהתהליך?".

כך גם בבית, מול האישה והילדים: "האם נכון לי עכשיו להסיע את הבן שלי לחבר, או לעזור לאשתי בהשכבת הילדים?".

* * *

כעת, קוראים יקרים, אני רוצה ללמד אתכם תרגיל מדהים שאני עושה עם התלמידים שלנו בבית הספר להכשרת יועצים זוגיים. זה תרגיל שמשקף מה קורה לנו מול אחריות ובחירה. מומלץ בחום!

התרגיל ניתן לביצוע בהרכב של קבוצה.

שבו במרכז החדר, ובקשו מחברי הקבוצה לעמוד סביבכם במעגל. כעת חלקו תפקידים. כל אחד מחברי המעגל ייבחר לייצג דמות משמעותית בחייכם: בן או בת הזוג, הילדים מנישואיכם הקודמים,

הילדים שבן או בת הזוג הביאו לחייכם המשותפים, ילדים משותפים, אבא ואמא, חם וחמות, גיס או גיסה, אח או אחות, שכן, בוס ועוד כהנה וכהנה.

כעת החזיקו בידיכם צרור של חוטים. הצד האחד של החוטים אחוז היטב באגרופכם, ואת הצד השני אתם מחלקים בין כל אותם האנשים. לכל אחד חוט אחד.

מוקפים? החוטים אחוזים היטב?

יופי, נפלא!

בשלב הבא בקשו מכל דמות לומר לכם משפט אחד שמצליח לגרום לכם לחוש אשמה מול אותו אדם:"אתה לא עוזר מספיק בבית!", "לא אכפת לך ממני", "למה לא קנית לי הוברבורד?", "למה אתה לא עוזר לי יותר?" ועוד ועוד...

בשלב זה, כל הסובבים אתכם צריכים למשוך בחוטים תוך אמירת דברי האשמה. כל אחד מנסה למשוך היטב לכיוונו, כדי לקרב את המושכות לידיים שלו.

ומה קורה לכם?

לאיזה כיוון הידיים שלכם יימשכו?

סביר להניח שמי שימשוך חזק יותר, יקבל מכם תמורה הולמת.

האם אתם רוצים למצוא את עצמכם מובלים כמו בובת חוטים? האם זה הוגן? האם אותו אדם או ילד שמצליח ללחוץ חזק יותר על הכפתור, אכן אמור לקבל מכם מנה אחת אפיים?

אני משער שלא.

אין לי ספק שהבנתם היטב שהייתם רוצים לשמור על עמוד שדרה איתן ויציב, ולא לתת ל"חזקים יותר" לנהל אתכם.

זה דורש עבודה, אך העבודה בהחלט מתגמלת.

הרב אריה אטינגר הוא יועץ ומייסד בית ספר להכשרת יועצים זוגיים.