חוק לישראל - פרשת בראשית, יום שני

תורה

(ז) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן: וַעֲבַד יְיָ יָת רְקִיעָא וְאַפְרֵישׁ בֵּין מַיָּא דִּי מִלְרַע לִרְקִיעָא וּבֵין מַיָּא דִּי מֵעַל לִרְקִיעָא וַהֲוָה כֵן:
(ח) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי: וּקְרָא יְיָ לִרְקִיעָא שְׁמַיָּא וַהֲוָה רְמַשׁ וַהֲוָה צְפַר יוֹם תִּנְיָן:
(ט) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה וַיְהִי כֵן: וַאֲמַר יְיָ יִתְכַּנְשׁוּן מַיָּא מִתְּחוֹת שְׁמַיָּא לַאֲתַר חָד וְתִתְחֲזֵי יַבֶּשְׁתָּא וַהֲוָה כֵן:
(י) וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לַיַּבָּשָׁה אֶרֶץ וּלְמִקְוֵה הַמַּיִם קָרָא יַמִּים וַיַּרְא אֱלֹהִים כִּי טוֹב: וּקְרָא יְיָ לְיַבֶּשְׁתָּא אַרְעָא וּלְבֵית כְּנִישׁוּת מַיָּא קְרָא יַמְמֵי וַחֲזָא יְיָ אֲרֵי טָּב:

נביאים ישעיה פרק מב

(יא) יִשְׂאוּ מִדְבָּר וְעָרָיו חֲצֵרִים תֵּשֵׁב קֵדָר יָרֹנּוּ יֹשְׁבֵי סֶלַע מֵרֹאשׁ הָרִים יִצְוָחוּ: יְשַׁבַּח מַדְבְּרָא וְקִרְוִין דְּיַתְבִין בֵּיהּ פְּצִחִין יַתְבִין מִדְבָּר עַרָבָאֵי יְשַׁבְּחוּן מֵיתַיָּא כַּד יִפְּקוּן מִבָּתֵּי עָלְמֵיהוֹן מֵרֵישֵׁי טוּרַיָּא יְרִימוּן קָלֵיהוֹן:
(יב) יָשִׂימוּ לַיהוָה כָּבוֹד וּתְהִלָּתוֹ בָּאִיִּים יַגִּידוּ: יְשַׁווּן קָדָם יְיָ יְקָרָא וְתֻשְׁבַּחְתֵּיהּ בְּנַגְוָן יְחַווּן:
(יג) יְהוָה כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה יָרִיעַ אַף יַצְרִיחַ עַל אֹיְבָיו יִתְגַּבָּר: יְיָ לְמֱעְבַּד גְּבוּרָן אִתְגְּלֵי לְמֶעְבַּד גְּבוּרָא מִתְגְּלֵי בִרְגָז בְּמִלּוּל אַף בְּזִיַע עַל בַּעֲלֵי דְּבָבוֹהִן מִתְגְּלֵי בִּגְבוּרְתֵיהּ :
(יד) הֶחֱשֵׁיתִי מֵעוֹלָם אַחֲרִישׁ אֶתְאַפָּק כַּיּוֹלֵדָה אֶפְעֶה אֶשֹּׁם וְאֶשְׁאַף יָחַד: יְהָבִית לְהוֹן אַרְכָּא מֵעַלְמָא דְּאִם יְתוּבוּן לְאוֹרַיְתָא וְלָא תָבוּ כְּחֶבְלִין עַל יְלִידְתָּא יִתְגְּלֵי דִּינִי עֲלֵיהוֹן יִצְדוּן וִיסוּפוּן כַּחֲדָּא:

כתובים משלי פרק א

(ז) יִרְאַת יְהוָה רֵאשִׁית דָּעַת חָכְמָה וּמוּסָר אֱוִילִים בָּזוּ: רֵישׁ חָכְמְתָא דַחְלְתָּא דַּייָ וְחָכְמְתָא וּמַרְדּוּתָא סִיכְלֵי שָׁיְטִין:
(ח) שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ: שְׁמַע בְּרִי מַרְדּוּתָא דַאֲבוּךְ וְלָא תִטְעֵי מִנִּימוֹסָא דְּאִמָּךְ:
(ט) כִּי לִוְיַת חֵן הֵם לְרֹאשֶׁךָ וַעֲנָקִים לְגַרְגְּרֹתֶיךָ: מְטוּל דְּיֵאוּתָא וְחִסְדָּא אִנּוּן לְרֵישָׁיךְ וְהַמְנִיכָא לְצַוְרָךְ :
(י) בְּנִי אִם יְפַתּוּךָ חַטָּאִים אַל תֹּבֵא: בְּרִי אִין נְשַׁדְּלוּ לָךְ חַטָּאֵי לָא תִתְפַּיֵס:

משנה שבת פרק א

א. יְצִיאוֹת הַשַּׁבָּת שְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בִּפְנִים, וּשְׁתַּיִם שֶׁהֵן אַרְבַּע בַּחוּץ. כֵּיצַד. הֶעָנִי עוֹמֵד בַּחוּץ וּבַעַל הַבַּיִת בִּפְנִים, פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהוֹצִיא, הֶעָנִי חַיָּב וּבַעַל הַבַּיִת פָּטוּר. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָתַן לְתוֹךְ יָדוֹ שֶׁל עָנִי, אוֹ שֶׁנָּטַל מִתּוֹכָהּ וְהִכְנִיס, בַּעַל הַבַּיִת חַיָּב וְהֶעָנִי פָּטוּר. פָּשַׁט הֶעָנִי אֶת יָדוֹ לִפְנִים וְנָטַל בַּעַל הַבַּיִת מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהוֹצִיא, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין. פָּשַׁט בַּעַל הַבַּיִת אֶת יָדוֹ לַחוּץ וְנָטַל הֶעָנִי מִתּוֹכָהּ, אוֹ שֶׁנָּתַן לְתוֹכָהּ וְהִכְנִיס, שְׁנֵיהֶם פְּטוּרִין:

ברטנורה  (א) יציאות השבת. הוצאות שמרשות לרשות האמורות אצל שבת. והכנסות נמי קא קרי יציאות הואיל ומוציא מרשות לרשות. והאי דתני יציאות ולא תני הוצאות לישנא דקרא נקט, דכתיב (שמות טז) אל יצא איש ממקומו, ומיניה דרשינן הוצאה, אל יצא איש עם הכלי שבידו ללקוט המן: שתים שהן ארבע. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה, לבעל הבית העומד בפנים, ברשות היחיד. ועל שתים אלו חייב על שגגתו חטאת ועל זדונו כרת ועל התראתו סקילה כמו בכל שאר מלאכות של שבת: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחילה היכא שהמלאכה נעשית על ידי שנים זה עוקר וזה מניח, דשנים שעשאוה פטורים, שנאמר (ויקרא ד) בעשותה אחת מכל מצות ה', העושה את כולה ולא העושה מקצתה. וכן בכל מלאכות של שבת אמרינן יחיד שעשאה חייב, שנים שעשאוה פטורים: ושתים שהן ארבע בחוץ. שתים מן התורה, הוצאה והכנסה, לעני העומד בחוץ, ברשות הרבים: שהן ארבע. מדבריהם הוסיפו שתים, לאסור לכתחילה כשזה עוקר וזה מניח: פשט העני את ידו. ובתוכה קופה או הסל שמקבל בו ככרות מבעל הבית. ולהכי נקט הוצאה בלשון עני ועשיר, דאגב אורחיה קמשמע לן דמצוה הבאה בעבירה אסורה וחייבין עליה: ונתן לתוך ידו של בעל הבית. דעביד ליה עקירה מרשות הרבים והנחה ברשות היחיד: או שנטל מתוכה והוציא. החפץ והניח ברשות הרבים, דעביד עקירה והנחה: העני חייב. שעשה מלאכה שלימה. והרי שתים מן התורה לעומד בחוץ. ואף על גב דבעינן עקירה ממקום שיהיה בו ארבעה טפחים על ארבעה טפחים והנחה במקום שיהיה בו ארבעה על ארבעה וליכא, דיד העני ובעל הבית אין בה מקום שיהיה ארבעה על ארבעה, אמרינן בגמרא דידו של אדם חשובה כארבעה על ארבעה, כיון שהיא עשויה להניח בה וליטול ממנה חפצים ואפילו גדולים הרבה: ובעל הבית פטור. פטור ומותר גמור, דהא לאו מידי עבד: פשט בעל הבית וכו' בעל הבית חייב. הרי שתים מן התורה לעומד בפנים: פשט העני וכו'. דעביד העני עקירה מרשות הרבים: ונטל בעל הבית מתוכה. והניח בפנים, ועביד ליה בעל הבית הנחה ברשות היחיד: או שנתן לתוכה. דעביד ליה בעל הבית עקירה מרשות היחיד: והוציא. העני והניח ברשות הרבים: שניהם פטורים. שלא עשה שום אחד מהם מלאכה שלימה. אבל אסורים לעשות כן, שמא יבואו כל אחד בפני עצמו לעשות מלאכה שלימה בשבת. הרי שתים מדבריהם, אחת לעני בחוץ ואחת לבעל הבית בפנים. והא דלא חשיב שתים לכל אחד, עקירה לעני ועקירה לבעל הבית הנחה לעני והנחה לבעל הבית, משום דלא חשיב אלא עקירות שהן תחילת המלאכה ואיכא למיחש שמא יגמרנה, אבל הנחות שהן סוף המלאכה לא קחשיב:

ב. לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה, עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ וְלֹא לַבֻּרְסְקִי וְלֹא לֶאֱכֹל וְלֹא לָדִין. וְאִם הִתְחִילוּ, אֵין מַפְסִיקִין. מַפְסִיקִין (לִקְרוֹת) לִקְרִיאַת שְׁמַע, וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה:

ברטנורה  (ב) לא ישב אדם לפני הספר. ואפילו בחול. ומשום דבעי למתני לא יצא החייט במחטו וכו' שמא ישכח ויצא, דדמי לגזירה דלא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה שמא ישכח ולא יתפלל, משום הכי תנא להו הכא. ואיידי דזוטרן מילייהו פסיק ותני להו ברישא, והדר מפרש מילי דשבת ומאריך בהן: סמוך למנחה. מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה, וסמוך למנחה היינו מתחלת שעה שביעית. ואע''פ שעונתה מרובה, גזרה שמא ישבר הזוג של ספרים אחר שהתחיל להסתפר ותעבור עונת התפילה קודם שיתקננו וישלים התספורת: ולא יכנס למרחץ. סמוך למנחה, שמא יתעלף: ולא לבורסקי. מקום עיבוד העורות, דלמא חזי פסידא וקלקול בעורות אם לא יניעם ממקומם ויתקנם, וימשך במלאכתו עד שתעבור עונת התפילה: ולא לאכול. אפילו בסעודה קטנה, שמא ימשך בסעודה: ולא לדין. אפילו בגמר דין שכבר שמעו טענות בעלי דינין ולא נשאר עליהן אלא לפסוק הדין בלבד, דלמא חזו טעמא ויסתרו מה שהיו רוצים לפסוק וחוזר להיות תחילת הדין: ואם התחילו. בחד מכל הני דאמרינן: אין מפסיקין. אלא יגמור ואחר כך יתפלל. והוא שיש שהות ביום לגמור קודם שיעבור זמן התפילה. והתחלת התספורת משיניח מעפורת של ספרים בין ברכיו, הוא הסודר שנותן המתגלח על ברכיו כדי שלא יפול השער על בגדיו. והתחלת המרחץ משיפשוט הבגד הסמוך לבשרו, ואית דמפרשי משיסיר הסודר שעליו שהוא ראשון להפשטת בגדיו. והתחלת הבורסקי משיחגור בין כתפיו את בתי זרועותיו כדי להתעסק בעורות. והתחלת אכילה משיטול ידיו. והתחלת הדין משיתעטפו הדיינין בטליתן לשבת לדין באימה וביראה, ואם היו מעוטפים ויושבים בדין ובא לפניהם דין אחר סמוך למנחה, הויא התחלת אותו הדין משפתחו בעלי הדין בטענותם: מפסיקין לקריאת שמע. מלתא אחריתא נקט והכי קאמר, חברים העוסקים בתורה מפסיקים תורתם לקריאת שמע דזמנה קבוע דכתיב (דברים ו) בשכבך ובקומך: ואין מפסיקין לתפלה. שאין לה זמן קבוע דאורייתא. ולא שנו אלא כגון רבי שמעון בר יוחאי וחביריו שתורתן אומנותן, אבל אנו הואיל ואנו מפסיקים תורתנו לאומנותנו כל שכן שנפסיק לתפילה:

ג. לֹא יֵצֵא הַחַיָּט בְּמַחֲטוֹ סָמוּךְ לַחֲשֵׁכָה, שֶׁמָּא יִשְׁכַּח וְיֵצֵא. וְלֹא הַלַּבְלָר בְּקֵלְמוֹסוֹ. וְלֹא יְפַלֶּה אֶת כֵּלָיו, וְלֹא יִקְרָא לְאוֹר הַנֵּר. בֶּאֱמֶת אָמְרוּ, הַחַזָּן רוֹאֶה הֵיכָן הַתִּינוֹקוֹת קוֹרְאִים, אֲבָל הוּא לֹא יִקְרָא. כַּיּוֹצֵא בוֹ, לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה, מִפְּנֵי הֶרְגֵּל עֲבֵרָה:

ברטנורה  (ג) לא יצא החייט במחטו. אפילו תחובה לו בבגדו, שמא ישכח ויצא, ואומן דרך אומנותו חייב, שדרך האומנין לתחבן בבגדיהן כשיוצאין לשוק: שמא ישכח ויצא. משתחשך: הלבלר. הסופר: בקולמוסו. התחוב אחורי אזניו כדרך הסופרים: ולא יפלה את כליו. מבער כנים מבגדיו. תרגום בערתי הקדש, פליתי: ולא יקרא לאור הנר. בספר, שמא יטה הנר להביא השמן לפי הפתילה כדי שידלוק יפה ונמצא מבעיר בשבת. ואפילו היה הנר גבוה שתים ושלש קומות לעולם אסור לקרות לאור הנר אלא אם כן יש עמו אדם אחר לשמרו, או אם הוא אדם חשוב שאינו רגיל לעולם לתקן הנר: החזן. מלמד תינוקות: מהיכן התינוקות קורין. מהיכן יתחילו לקרות, דבעיון מועט כי האי לא גזרינן שמא יטה. והתינוקות קורין לפני רבן לאור הנר, שאימת רבן עליהם: אבל הוא לא יקרא. כל הפרשה, מפני שאין אימתן עליו ושמירתן לא הויא שמירה. ומהאי טעמא נמי איכא למאן דאמר דאשה שומרת לבעלה אין שמירתה שמירה שאין אימתה עליו: כיוצא בו. לעשות הרחקה מן העבירה אמרו לא יאכל הזב עם אשתו זבה ואע''פ ששניהם טמאים: מפני הרגל עבירה. שמתוך שהם מתיחדים יבוא לבעול זבה שהיא בכרת. וזב וזבה לרבותא נקט שהתשמיש קשה להן ואיכא למימר דודאי לא יבואו לידי הרגל עבירה אפילו הכי לא יאכלו זה עם זו:

ד. וְאֵלּוּ מִן הַהֲלָכוֹת שֶׁאָמְרוּ בַעֲלִיַּת חֲנַנְיָה בֶן חִזְקִיָּה בֶן גֻּרְיוֹן כְּשֶׁעָלוּ לְבַקְּרוֹ. נִמְנוּ וְרַבּוּ בֵּית שַׁמַּאי עַל בֵּית הִלֵּל, וּשְׁמוֹנָה עָשָׂר דְּבָרִים גָּזְרוּ בוֹ בַיּוֹם:

ברטנורה  (ד) [ואלו מהלכות. אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין: בעליית חנניה בן חזקיה. שבקשו חכמים לגנוז ספר יחזקאל שדבריו נראים כסותרים דברי תורה, כגון כל נבלה וטרפה מן העוף ומן הבהמה לא יאכלו הכהנים (יחזקאל מד), כהנים הוא דלא אכלי הא ישראל אכלי, וכגון וכן תעשה בשבעה בחדש (שם מה) היכן נרמז קרבן זה בתורה, ונטמן חנניה בן חזקיה בעליה וישב שם ופירש ספר יחזקאל: ושמונה עשר דבר גזרו בו ביום. שנחלקו בית שמאי ובית הלל ועמדו למנין ורבו בית שמאי ופסקו כמותם כדכתיב (שמות כג) אחרי רבים להטות. וכולהו י''ח דבר מייתי להו בגמרא, ואלו הן: האוכֵל אֹכֶל שהוא ראשון לטומאה או שני לטומאה, גזרו שיהא נעשה גופו שני לטומאה ופוסל את התרומה במגעו, ששני פוסל בתרומה. הרי אלו שתי גזירות, אוכל אוכל ראשון ואוכל שני. והשותה משקין טמאים נעשה גם כן שני לטומאה ופוסל את התרומה, הרי שלש. וטעמא דגזור בהני, דזמנין דאכיל אוכלין טמאים ושדי משקין דתרומה בפומיה בעוד שהאוכלים טמאים בפיו ופסיל להו, וזמנין דשתי משקין טמאים ובעודן בפיו שדי אוכלין דתרומה בפיו ופסיל להו. וגזרו על הבא ראשו ורובו לאחר שטבל מטומאתו בו ביום במים שאובין, ועל טהור גמור שנפלו על ראשו שלשה לוגין מים שאובין. הרי חמש גזירות. וטעמא דגזור טומאה על הני לטמא אדם, לפי שהיו טובלין במי מערות סרוחין, והיו נותנין עליהם אחר כך מים שאובין להעביר סרחון המים, התחילו ועשאום קבע לומר לא מי המערות מטהרים אלא המים שאובין מטהרים, עמדו וגזרו עליהם טומאה, דלמא אתו לבטולי תורת מקוה וטבלי בשאובים. והגזירה הששית, שיהיו הספרים של כתבי הקודש פוסלין את התרומה במגע. שבתחילה היו מצניעין אוכלין דתרומה אצל ספר תורה, אמרי האי קודש והאי קודש, כיון דחזו דקא אתו ספרים לידי פסידא, שהעכברים המצויין אצל האוכלין היו מפסידים את הספרים, גזרו שיהיו הספרים דהיינו תורה נביאים וכתובים במגען פוסלין את התרומה. והגזירה השביעית, גזרו על סתם ידים שפוסלות את התרומה, מפני שהידים עסקניות הן ונוגעות בבשרו במקום הטינופת, וגנאי לתרומה אם יגע בה בידים מזוהמות והיא נמאסת על אוכליה. והגזירה השמינית, האוכלין שנטמאו במשקין שאותן המשקין נטמאו מחמת ידים שנגעו בהן קודם נטילה, גזרו על המשקין שיטמאו את האוכלין, שכל הדברים הפוסלין את התרומה מטמאין את המשקין להיות תחילה, גזירה משום משקין הבאים מחמת שרץ דאשכחן בהן שהן ראשונים מדאורייתא. והאי דגזור בכל טומאת משקין להיות תחילה ולא גזור נמי באוכלין גזירה משום [אוכלין] הבאים מחמת שרץ, היינו טעמא דאחמור רבנן במשקין משום דעלולים לקבל טומאה, שאינן צריכין תיקון הכשר להביאן לידי קבלת טומאה כמו האוכלין שצריכין נתינת מים להכשירן לקבל טומאה. והגזירה התשיעית, כלים שנטמאו במשקין שנטמאו המשקים בשרץ, שאע''פ שהם ראשון לטומאה, דאורייתא אין יכולים לטמא אדם וכלים, שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ולא ממשקין שנטמאו בשרץ שהם ראשונים, ורבנן גזור עלייהו שיטמאו כלים גזירה משום משקה דזב וזבה, שהן רוקו ומימי רגליו, שהן אב הטומאה ומטמאין כלים מדאורייתא. והגזירה העשירית, שיהיו בנות כותים נדות מעריסתן, כלומר מיום שנולדו, שתינוקת בת יומא מטמאה בנדה, וכותים לית להו מדרש זה, וכי חזיין לא מפרשי להו, הלכך גזור בהו רבנן. והגזירה האחת עשרה, שיהו כל המיטלטלין מביאין את הטומאה בעובי המרדע, והוא מַלמַד הבקר, ויש בהקפו טפח אבל אין בעביו טפח. ואע''פ שמן התורה אין אהל פחות מטפח, גזרו רבנן על כל המיטלטלין שיש בהקפן טפח שאם ראשן אחד האהיל על המת וראשן אחד על הכלים מביאין להן טומאת אהל, גזירה אטו מי שיש בעביו טפח שמביא את הטומאה מן התורה. והגזירה השתים עשרה, הבוצר ענבים לדרכן בגת המשקה היוצא מהן בשעת בצירה מכשירן לקבל טומאה ואע''פ שהולך לאיבוד ולא ניחא ליה, גזירה שמא יבצור בקופות מזופפות דאז ניחא ליה במשקה היוצא מהן שהרי אינו הולך לאיבוד ומכשיר מן התורה. והגזירה השלש עשרה, שיהיו גידולי תרומה תרומה, ואפילו בדבר שזרעו כלה כגון תבואה וקטנית, גזירה משום תרומה טמאה ביד כהן שאסורה באכילה ובא לזרעה, וגזור שתהא בשמה הראשון והרי היא תרומה טמאה, דחיישינן דלמא משהי לה עד זמן זריעה ואתי למיכלה בטומאה. והגזירה הארבע עשרה, מי שהחשיך לו בדרך נותן כיסו לנכרי ולא יטלטלנו פחות פחות מארבע אמות. והגזירה החמש עשרה והשש עשרה, אין פולין ואין קורין לאור הנר דתנן במתניתין. והגזירה השבע עשרה, גזרו על פתן של עובדי כוכבים ועל שמנן ועל יינן ועל בנותיהן. וכולהו גזירה חדא היא, כדאמרינן גזרו על פתן משום שמנן, ועל שמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר, כלומר משום עבודת כוכבים. והגזירה השמונה עשרה, גזרו על תינוק עובד כוכבים שיהא מטמא בזיבה, כדי שלא יהא תינוק ישראל רגיל אצלו במשכב זכור:

ה. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין שׁוֹרִין דְּיוֹ וְסַמְמָנִים וְכַרְשִׁינִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּשּׁוֹרוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה  (ה) אין שורין דיו. סממנים שעושים מהם דיו לכתיבה: וסממנים. לצבע: וכרשינים. מאכל בהמה, ורגילים לשרות אותן במים תחלה, וקורין להם בערבי כרסנ''ה, ובלע''ז ויצ''ש. וסברי בית שמאי אדם מוזהר על שביתת כלים כמו על שביתת בהמתו, והיינו טעמא דאין נותנין אונין, והיינו טעמא דאין פורשין מצודות. ונר הדולק בשבת וקדירה שעל גבי כירה דמודו בהו בית שמאי, [בדמפקר] אפקורי לכלים ושוב אינו מצווה על שביתתן: ובית הלל מתירין. משנתן המים מבעוד יום אע''פ שהן נישורין והולכין בשבת, דסברי על שביתת בהמה אדם מוזהר דאית בה צער בעלי חיים, אבל לא על שביתת כלים:

ו. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין אוּנִין שֶׁל פִּשְׁתָּן לְתוֹךְ הַתַּנּוּר, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּהֲבִילוּ מִבְּעוֹד יוֹם, וְלֹא אֶת הַצֶמֶר לַיּוֹרָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְלֹט הָעָיִן. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין פּוֹרְשִׂין מְצוּדוֹת חַיָּה וְעוֹפוֹת וְדָגִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצוֹדוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה  (ו) אונין. אגודות של פשתן מנופץ, ונותנין אותן בתנור ומתלבנים: שיהבילו. שיתחממו, שיעלה בהם ההבל: ליורה. של צבעים: אלא כדי שיקלוט את העין. שיקלוט הצבע מבעוד יום: ובית הלל מתירים. לתתן לתוכו מבעוד יום ותהא קולטת כל הלילה. ולא שרו בית הלל אלא ביורה עקורה מן האש, שאם יש תחתיה אש בשבת אסור, גזירה שמא יחתה בגחלים. וצריך נמי שתהא היורה סתומה וטוחה בטיט, גזירה שמא יגיס ויהפך בה בשבת וחייב משום מבשל:

ז. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין מוֹכְרִין לַנָּכְרִי וְאֵין טוֹעֲנִין עִמּוֹ וְאֵין מַגְבִּיהִין עָלָיו, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיַּגִּיעַ לְמָקוֹם קָרוֹב. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין:

ברטנורה  (ז) ולא טוענין עמו. על החמור: ולא מגביהים עליו. משאוי על כתפו. דמחזי כמסייעו להוליך המשאוי בשבת: אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום שרוצה להוליכו קרוב שיוכל להגיע שם מבעוד יום: ובית הלל מתירין. כדי שיצא מפתח ביתו מבעוד יום:

ח. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, אֵין נוֹתְנִין עוֹרוֹת לָעַבְּדָן וְלֹא כֵלִים לְכוֹבֵס נָכְרִי, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיֵּעָשׂוּ מִבְּעוֹד יוֹם. וּבְכֻלָּן בֵּית הִלֵּל מַתִּירִין עִם הַשָּׁמֶשׁ:

ברטנורה  (ח) לעבדן. מעבד העורות: מתירין עם השמש. בעוד שהחמה על הארץ קודם שתשקע:

ט. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, נוֹהֲגִין הָיוּ בֵית אַבָּא שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין כְּלֵי לָבָן לְכוֹבֵס נָכְרִי שְׁלשָׁה יָמִים קדֶם לַשַּׁבָּת. וְשָׁוִין אֵלּוּ וָאֵלּוּ, שֶׁטּוֹעֲנִין קוֹרוֹת בֵּית הַבַּד וְעִגּוּלֵי הַגַּת:

ברטנורה  (ט) כלי לבן. שהוא קשה לכבס וצריך שלשה ימים. ומחמירין על עצמן כבית שמאי. ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל, אלא כבית הלל שמתירין עם השמש: ושוין. בית שמאי ובית הלל שטוענין את הזיתים מבעוד יום בקורת בית הבד. לאחר שטחנו הזיתים טוענין עליהם קורות כבדים והמשקה זב והולך מאליו כל השבת: ועגולי הגת. הנך דגת קרי עיגולין, שהיו דפין עבין עשויין בעיגול. ובהא מודו בית שמאי לבית הלל משום דאי נמי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת, דאין נותנין קורה על גבי זיתים עד שטוחנין תחלה בריחים, וכן בענבים דורכים אותן ברגל תחלה, ובלאו קורה נמי משקה נפיק ממילא אלא דלא נפיק שפיר כי השתא, הלכך לא דמי לדש:

י. אֵין צוֹלִין בָּשָׂר, בָּצָל וּבֵיצָה, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּצוֹלוּ מִבְּעוֹד יוֹם. אֵין נוֹתְנִין פַּת לַתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה, וְלֹא חֲרָרָה עַל גַּבֵּי גֶחָלִים, אֶלָּא כְדֵי שֶׁיִּקְרְמוּ פָנֶיהָ מִבְּעוֹד יוֹם. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, כְּדֵי שֶׁיִּקְרֹם הַתַּחְתּוֹן שֶׁלָּהּ:

ברטנורה  (י) כדי שיצולו. כמאכל בן דרוסאי, והוא שליש בשול, ובכך הוא ראוי לאכילה ותו ליכא למגזר שמא יחתה בגחלים: חררה. עוגת רצפים: שיקרמו. תחילת אפיה עושין כמו קרום: פניה. שהם כלפי אויר התנור: כדי שיקרום התחתון. המדובק לחרס התנור, דהוא נאפה תחילה קודם שיקרמו הפנים שכלפי אויר התנור, ובהכי סגי. ואין הלכה כר' אליעזר:

יא. מְשַׁלְשְׁלִין אֶת הַפֶּסַח בַּתַּנּוּר עִם חֲשֵׁכָה. וּמַאֲחִיזִין אֶת הָאוּר בִּמְדוּרַת בֵּית הַמּוֹקֵד. וּבַגְּבוּלִין כְּדֵי שֶׁיֶּאֱחֹז הָאוּר בְּרֻבָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בַּפֶּחָמִין כָּל שֶׁהוּא:

ברטנורה  (יא) משלשלין את הפסח. התנורים שלהן פיהן למעלה ומורידין הצלי לתוכו, להכי תני משלשלין: עם חשיכה. ואע''ג דבעלמא אין צולין כדאמרן, הכא שרי, דבני חבורה זריזין הן ומדכרי אהדדי ולא אתו לחתויי בגחלים: ומאחיזין את האור. מעט בעצים של מדורת בית המוקד, ולא חיישינן שמא יבואו הכהנים להבעירה משתחשך, דכהנים זריזין הן: בית המוקד. לשכה גדולה היתה בעזרה שמסיקין בה מדורה תמיד והכהנים מתחממים שם לפי שהולכים יחפים על הרצפה של שיש: ובגבולין. צריך אדם להבעיר מדורתו מבעוד יום כדי שתאחוז האור ברובה. וכמה ברובה, כדי שתהא שלהבת עולה מאליה ואינה צריכה לקיסמין דקין תחתיה להבעירה: אף בפחמין כל שהן. כי היכי דמדורת בית המוקד מקילינן בבית המוקד לכהנים, כמו כן במדורת פחמים מקילינן לכל אדם ואין צריך להאחיז בהן האור אלא כל שהוא, שאין דרכה להיות כבה והולכת ולא אתו לחתויי בהו. והלכה כרבי יהודה, דליכא מאן דפליג עליה:

גמרא שבת דף י''ג ע''א

לֹא יֹאכַל הַזָּב עִם הַזָּבָה כו' אִיבַּעְיָא לְהוּ נִדָּה מַה שֶׁתִּישַׁן עִם בַּעְלָהּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ תָּא שְׁמַע (יחזקאל י''ח) אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב מַקִּישׁ אִשָּׁה נִדָּה לְאֵשֶׁת רֵעֵהוּ מַה אֵשֶׁת רֵעֵהוּ הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר אַף אִשָּׁה נִדָּה הוּא בְּבִגְדוֹ וְהִיא בְּבִגְדָהּ אָסוּר: תָּנֵי דְבֵי אֵלִיָּהוּ מַעֲשֶׂה בְּתַלְמִיד אֶחָד שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ''חֲ הַרְבֵּה וּמֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְהָיְתָה אִשְׁתּוֹ נוֹטֶלֶת תְּפִלָיו וּמַחֲזִירָתָן בְּבָתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְאָמְרָה לָהֶם כְּתִיב בַּתּוֹרָה (דברים ל') כִּי הִוא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ בַּעְלִי שֶׁשָּׁנָה הַרְבֵּה וְקָרָא הַרְבֵּה וְשִׁמֵּשׁ תַּ''חֲ הַרְבֵּה מִפְּנֵי מַה מֵת בַּחֲצִי יָמָיו וְלֹא הָיָה אָדָם מַחֲזִירָהּ דָּבָר פַּעַם אַחַת נִתְאַרַחְתִּי אֶצְלָהּ וְהָיְתָה מְסַפֶּרֶת לִי כָּל אוֹתוֹ מְאוֹרָע אָמַרְתִּי לָהּ בִּתִּי בִּימֵי נִדּוּתַיִךְ מַה הוּא אֶצְלִיךְ אָמְרָה לִי חַ''וְ אֲפִילוּ בְּאֶצְבַּע קְטַנָה לֹא נָגַע בִּי בִּימֵי לִיבּוּנַיִךְ מַהוּ אֶצְלִיךְ אָכַל וְשָׁתָה עִמִּי וְיָשַׁן עִמִּי בְּקִרוּב בָּשָׂר וְלֹא עָלְתָה עַל דַּעְתּוֹ עַל דָּבָר אַחֵר אָמַרְתִּי לָהּ בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁהֲרָגוֹ שֶׁלֹּא נָשָׂא פָנִים לַתּוֹרָה שֶׁהֲרֵי אָמְרָה תּוֹרָה (ויקרא י''ח) וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב כִּי אָתָא רַב דִּימִי אָמַר מִטָּה חַדָא הַוַאי, בְּמַעֲרָבָא אַמְרִי אָמַר רִבִּי יִצְחָק בַּר יוֹסֵף סִינָר מַפְסִיק בֵּינוֹ לְבֵינָהּ:

רש''י  שתישן עם בעלה. כגון שהוא טמא דליכא למיחש משום טהרה או בזמן הזה שאין בו טהרה מי חיישינן להרגל עבירה או דלמא כיון דאיכא הכירא מדכר דכיר: אל ההרים לא אכל. בפ' אלו הן הנשרפין מפר' ליה שלא נתפרנס בזכות אבות שלא הוצרך לכך לפי שהיה צדיק: מה אשת רעהו כו'. דאסר לן יחוד מן התורה בקדושין מאחיך בן אמך: ושימש ת''ח. להסבירו סתומות המשנה וטעמיה והוא הנקרא תלמוד: נדותיך. כל שבעה של ראייה ראשונה: ליבוניך. כגון זבה שסופרת ז' נקיים משפסקה וצריכה להיות לובש' לבנים לבדיקה שמא תראה ותסתור ספירותיה: בנדת טומאתה. ועד שתבא במים לטבילה היא בנדתה דמרבינן מתהיה בנדתה בהויתה תהא עד שתבא במים: מטה חדא הואי. רחבה ולא קירוב בשר הואי וסבר דשרי בהכי: סינר. פורצייל''ט שהיא חוגרת בו ומגיע ממתנים ולמטה:

זוהר הקדמה דף י ע''א

פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר (שִׁיר ג') מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגוֹ' מִי זֹאת כְּלָלָא דִּתְרֵין קִדּוּשִׁין דִּתְרֵין עָלְמִין בְּחִבּוּרָא חָדָא וְקִשּׁוּרָא חָדָא, עוֹלָה מַמָּשׁ לְמֶהֱוֵי קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין דִּיהֵא קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין מִ''י וְאִתְחַבָּרָא בְּזֹא''ת בְּגִין לְמֶהֱוֵי עוֹלָה דְּאִיהִי קֹדֶשׁ קֻדְשִׁין, מִן הַמִּדְבָּר דְּהָא מִן הַמִּדְבָּר יָרְתָא לְמֶהֱוֵי כַּלָּה וּלְמֵיעָל לְחוּפָּה, תּוּ מִן הַמִּדְבָּר אִיהִי עוֹלָה כְּמָא דְּאַתְּ אָמַר (שָׁם ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה בְּהַהוּא מִדְבָּר דִּלְחִישׁוּ בְּשִׂפְוָן אִיהִי עוֹלָה, וְתָנֵינָן מַאי דִּכְתִיב (שְׁמוּאֵל א' ד') הָאֱלֹקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר וְכִי כָּל דְּעָבַד לוֹן קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בַּמִּדְבָּר הַוָּה וְהָא בְּיִשּׁוּבָא הַוָּה אֶלָּא בַּמִּדְבָּר בְּדִבּוּרָא כְּמָה דְּאַתְּ אָמַר (שִׁיר ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה וּכְתִיב (תְּהִלִּים ע''ה) מִמִּדְבַּר הָרִים אוֹף הָכִי עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר מִן הַמִּדְבָּר וַדַּאי בְּהַהִיא מִלָּה דְּפוּמָא אִיהִי סָלְקָא וְעָאלַת בֵּין גַּדְּפֵי דְּאִמָּא וּלְבָתַר בְּדִבּוּרָא נָחֲתָא וְשַׁרְיָא עַל רֵישַׁיְהוּ דְּעַמָּא קַדִּישָׁא, הֵיךְ סָלְקָא בְּדִבּוּרָא דְּהָא בְּשֵׁירוּתָא כַּד בַּר נַשׁ קָאִים בְּצַפְרָא אִית לֵיהּ לְבָרְכָא לְמָארֵיהּ, בְּשַׁעְתָּא דְּפָקַח עֵינוֹי הֵיךְ מְבָרֵךְ, הָכִי הֲווּ עָבְדֵי חֲסִידֵי קַדְּמָאֵי נָטְלָא דְּמַיָּא הֲווּ יַהֲבֵי קַמַּיְהוּ וּבְזִמְּנָא דְּאִתְעָרוּ בְּלֵילְיָא אַסְחָן יָדַיְהוּ וְקַיְּמֵי וּלָעָאן בְּאוֹרַיְתָא וּמְבָרְכֵי עַל קְרִיאָתָהּ. וְכַד תַּרְנְגּוֹלָא קָרֵי כְדֵין פַּלְגוּת לֵילְיָא מַמָּשׁ וּכְדֵין קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִשְׁתַּכַּח עִם צַדִּיקַיָּא בְּגִנְּתָא דְּעֵדֶן וְאָסִיר לְבָרְכָא בְּיָדֵין מְסוֹאֲבוֹת וּמְזוּהֲמוֹת, (וּמְבָרְכִין), וְכֵן כָּל שַׁעְתָּא, בְּגִין דִּבְשַׁעְתָּא דְּבַר נַשׁ נָאִים רוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ וּבְשַׁעְתָּא דְּרוּחֵיהּ פָּרְחָא מִנֵּיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא זַמִּין וְשַׁרְיָא עַל יְדוֹי וּמְסָאַב לוֹן וְאָסִיר לְבָרְכָא בְּהוּ בְּלָא נְטִילָה, וְאִי תֵּימָא אִי הָכִי הָא בִּימָמָא דְּלָא נָאִים וְלָא פָּרַח רוּחֵיהּ מִנֵּיהּ וְלָא שַׁרְיָא עֲלֵיהּ רוּחָא מְסָאֲבָא וְכַד עָאל לְבֵית הַכִּסֵא לֹא יְבָרֵךְ וְלָא יִקְרָא בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ מִלָּה חָדָא עַד דְּיִסְחֵי יְדוֹי, וְאִי תֵּימָא בְּגִין דִּמְלוּכְלָכִים אִנּוּן לָאו הָכִי הוּא בַּמֶּה אִתְלַכְלָכוּ, אֶלָּא וַוי לִבְנֵי עָלְמָא דְּלָא מַשְׁגִּיחִין וְלָא יַדְּעִין בִּיקָרָא דְּמָארֵיהוֹן וְלָא יַדְּעֵי עַל מָה קַיְּמָא עָלְמָא, רוּחָא חָדָא אִית בְּכָל בֵּית הַכִּסֵא דְּעָלְמָא דְּשַׁרְיָא תַּמָּן וְאִתְהַנִּי מֵהַהוּא לִכְלוּכָא וְטִנּוּפָא וּמִיָּד שָׁרִי עַל אִנּוּן אֶצְבָּעָן דִּידוֹי דְּבַר נַשׁ:

תרגום הזוהר
פָּתַח רַבִּי אֶלְעָזָר וְאָמַר, (שיה''ש ג') מִי זֹאת עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר וְגוֹ'. מִי זֹאת, הוּא כְּלָל שֶׁל שְׁתֵּי קְדֻשּׁוֹת, שֶׁל שְׁנֵי עוֹלָמוֹת, בְּחִבּוּר אֶחָד וְקֶשֶׁר אֶחָד. עוֹלָה, שֶׁעוֹלָה מַמָּשׁ לִהְיוֹת קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, כִּי מִי, הִיא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, וְנִתְחַבְּרָה בְּזֹאת, בִּשְׁבִיל שֶׁתִּהְיֶה עוֹלָה, שֶׁהוּא קֹדֶשׁ קָדָשִׁים. מִן הַמִּדְבָּר, כִּי מִן הַמִּדְבָּר יָרְשָׁה לִהְיוֹת כַּלָּה וּלְהִכָּנֵס לַחוּפָּה. עוֹד. מִן הַמִּדְבָּר הִיא עוֹלָה, כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב (שם ד') וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה. דְּהַיְנוּ בַּמִּדְבָּר הַהוּא שֶׁל לַחַשׁ הַשְּׂפָתַיִם, הִיא עוֹלָה. וְלָמַדְנוּ. מַהוּ שֶׁכָּתוּב, (שמו''א ד') הָאֱלֹקִים הָאַדִּירִים הָאֵלֶּה אֵלֶּה הֵם הָאֱלֹקִים הַמַּכִּים אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַכָּה בַּמִּדְבָּר, וְכִי כָּל מַה שֶּׁעָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הָיָה בַּמִּדְבָּר, הֲלֹא בַּיִּשּׁוּב הָיָה. אֶלָּא בַּמִּדְבָּר בְּדִבּוּר. כְּמּוֹ שֶׁכָּתוּב, וּמִדְבָּרֵךְ נָאוֶה, וְכָתוּב (תהלים ע''ה) מִמִּדְבַּר הָרִים. אַף עוֹלָה מִן הַמִּדְבָּר כָּךְ, מִן הַמִּדְבָּר וַדַּאי, דְּהַיְנוּ בְּאוֹתוֹ הַדָּבָר שֶׁל הַפֶּה, הִיא, עוֹלָה, וְנִכְנֶסֶת בֵּין כְּנָפַיִם שֶׁל הָאֵם, וּלְאַחַר כָּךְ, עַל יְדֵי דִּבּוּר הִיא יוֹרֶדֶת וְשׁוֹרָה עַל רָאשֵׁי הָעָם הַקָדוֹשׁ. אֵיךְ עוֹלָה בַּדִּבּוּר. כִּי בַּתְּחִלָּה, כְּשֶׁאָדָם קָם בַּבֹּקֶר, יֵשׁ לוֹ לְבָרֵךְ לַאֲדוֹנוֹ, בְּשָׁעָה שֶׁהוּא פּוֹקֵחַ אֶת עֵינָיו. אֵיךְ הוּא מְבָרֵךְ. כָּךְ הָיוּ עוֹשִׂים הַחֲסִידִים הָרִאשׁוֹנִים. כְּלִי עִם מַיִם הָיוּ נוֹתְנִים לִפְנֵיהֶם, וּבְשָׁעָה שֶׁהָיוּ מִתְעוֹרְרִים בַּלַּיְלָה, הָיוּ רוֹחֲצִים אֶת יְדֵיהֶם, וְעוֹמְדִים וְעוֹסְקִים בַּתּוֹרָה, וּמְבָרְכִים עַל קְרִיאָתָהּ. הַתַּרְנְגוֹל קוֹרֵא, וְאָז חֲצוֹת לַיְלָה מַמָּשׁ, נִמְצָא אָז הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם הַצַדִּיקִים בְּגַן עֵדֶן. וְאָסוּר לְבָרֵךְ עִם יָדַיִם טְמֵאוֹת וּמְזוּהֲמוֹת. וְכֵן בְּכָל שָׁעָה. מִשּׁוּם שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָדָם יָשֵׁן, רוּחוֹ פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ. וּבְשָׁעָה שֶׁהָרוּחַ פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ רוּחַ הַטוּמְאָה מוּכָן וְשׁוֹרֶה עַל יָדָיו, וּמְטַמֵּא אוֹתָם. וְאָסוּר לְבָרֵךְ בָּהֶן בְּלֹא נְטִילָה, וְאִם תֹּאמַר, אִם כֵּן, הִנֵּה בַּיּוֹם שֶׁאֵינוֹ יָשֵׁן, וְאֵין הָרוּחַ פּוֹרֵחַ מִמֶּנּוּ, וְרוּחַ הַטּוּמְאָה אֵינוֹ שׁוֹרֶה עָלָיו, כְּשֶׁנִּכְנָס לְבֵית הַכִּסֵּא, לֹא יְבָרֵךְ וְלֹא יִקְרָא בַּתּוֹרָה אֲפִלּוּ מִלָּה אַחַת, עַד שֶׁרוֹחֵץ יָדָיו. וְאִם תֹּאמַר מִשּׁוּם שֶׁהֵן מְלוּכְלָכוֹת, אֵין הוּא כֵּן, כִּי בַּמֶּה נִתְלַכְלְכוּ. אֶלָּא אוֹי לָהֶם לִבְנֵי הָעוֹלָם, שֶׁאֵינָם מַשְׁגִּיחִים וְאֵינָם יוֹדְעִים אֶת כְּבוֹד רִבּוֹנָם, וְאֵינָם יוֹדְעִים עַל מַה הָעוֹלָם עוֹמֵד. הִנֵּה רוּחַ אֶחָד יֵשׁ בְּכָל בֵּית כִּסֵּא שֶׁבָּעוֹלָם, הַשּׁוֹרֶה שָׁם וְנֶהֱנֶה מֵאוֹתוֹ הַגּוֹעַל וְהַצוֹאָה, וּמִיָּד הוּא שׁוֹרֶה עַל אוֹתָן אֶצְבְּעוֹת יָדָיו שֶׁל הָאָדָם.

הלכה פסוקה
ש''ע או''ח מסי' ס''א ואילך

א. יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע בְּכַוָּנָה בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה בְּרֶתֶת וְזִיעַ: ב. צָרִיךְ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע בְּטַעָמִים כְּמוֹ שֶׁהֵם בַּתּוֹרָה: ג. מִי שֶׁיֶשּׁ לוֹ בֵית הַכְּנֶסֶת בְּעִירוֹ וְאֵינוֹ נִכְנַס בּוֹ לְהִתְפַּלֵל נִקְרָא שָׁכֵן רָע וְגוֹרֵם גָּלוּת לוֹ וּלְבָנָיו: ד. הַמִּתְפַּלֵּל צָרִיךְ שֶׁיְּכַוֵּן בְּלִבּוֹ פִּירוּשׁ הַמִּלּוֹת שֶׁמּוֹצִיא בִשְׂפָתָיו וְיַחֲשׁוֹב כְּאִלּוּ שְׁכִינָה כְּנֶגְדוֹ וְיָסִיר כָּל הַמַּחֲשָׁבוֹת הַטוֹרְדוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁתִּשָׁאֵר מַחֲשַׁבְתּוֹ וְכַוָּנָתוֹ זַכָּה בִּתְפִלָּתוֹ וְיַחֲשׁוֹב כִּי אִלוּ הָיָה מְדַבֵּר לִפְנֵי מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם הָיָה מְסַדֵּר דְּבָרָיו וּמְכַוֵּין בָּהֶם יָפֶה לְבַל יִכָּשֵׁל קַל וָחוֹמֶר לִפְנֵי מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא חוֹקֵר כָּל הַמַחֲשָׁבוֹת וְאִם תָּבֹא לוֹ מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת בְּתוֹךְ הַתְּפִלָּה יִשְׁתּוֹק עַד שֶׁתִּתְבַּטֵל הַמַחֲשָׁבָה וְצָרִיךְ שֶׁיַחֲשׁוֹב בִּדְבָרִים הַמַכְנִיעִים הַלֵּב וּמְכַוְּנִים אוֹתוֹ לְאָבִיו שֶׁבַּשָׁמַיִם וְלֹא יַחֲשׁוֹב בִּדְבָרִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם קַלּוּת רֹאשׁ: ה. הַתְּפִלָּה הִיא בִּמְקוֹם הַקָרְבָּן וּלְכַךְ צָרִיךְ שֶׁתְּהֵא דוּגְמַת הַקָּרְבָּן בְּכַוָּנָה וְלֹא יְעָרֵב בָּהּ מַחֲשָׁבָה אַחֶרֶת כְּמוֹ מַחֲשָׁבָה שֶׁפּוֹסֶלֶת בְּקָדָשִׁים וּמְעוּמָד דּוּמְיָא דַעֲבוֹדָה וּקְבִיעוּת מָקוֹם כְּמוֹ הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁכָּל אֶחָד קָבוּעַ מְקוֹמוֹ לִשְׁחִיטָתוֹ וּמַתַּן דָמָיו וְשֶׁלֹּא יָחוֹץ דָבָר בֵּינוֹ לְבֵין הַקִּיר דוּמְיָא דְקָרְבָּן שֶׁחֲצִיצָה פּוֹסֶלֶת בֵּינוֹ לְבֵין הַקִיר וְרָאוּי שֶׁיִהְיוּ לוֹ מַלְבּוּשִׁים נָאִים מְיוּחָדִים לִתְפִלָּה כְּגוֹן בִּגְדֵי כְהוּנָה אֶלָא שֶׁאֵין כָּל אָדָם יָכוֹל לְבַזְבֵּז עַל זֶה וּמִכָּל מָקוֹם טוֹב הוּא שֶׁיִהְיֶה לוֹ מִכְנָסַיִם מְיוּחָדִים לִתְפִלָּה מִשׁוּם נְקִיּוּת: ו. לֹא יָשִׂיחַ שִׂיחַת חוּלִין בְּשָׁעָה שֶׁשָׁלִיחַ צִבּוּר חוֹזֵר הַתְּפִלָּה וְאִם שָׂח הוּא חוֹטֵא וְגָדוֹל עֲוֹנוֹ מִנְּשׂוֹא וְגּוֹעֲרִין בּוֹ: טוֹב לְכַוֵּין רַגְלָיו בְּשָׁעָה שֶׁאוֹמֵר קְדוּשָׁה עִם הַשְּׁלִיחַ צִבּוּר:

מוסר
מרגניתא דר' מאיר

מַה הַנָּאָה לָאָדָם וְסוֹפוֹ לִפְרוֹשׁ מֵעוֹלָם לָעוֹלָם. מֵחַיִים לַמָּוֶת. מֵאוֹרָה לַחֲשֵׁיכָה. מִשֵּׁינָה מְתוּקָה לְשֵׁינָה דְחוּקָה וּמָרָה. מֵאוֹר מָתוֹק לְרִמָּה וְתוֹלֵעָה. מִמַּטְעַמִּים מְתוּקִים לְטַעַם עָפָר. מֵחִבּוּק נָאֶה לְחִבּוּק עָפָר. כַּמָה עֲשִׁירִים יָצְאוּ מֵהָעוֹלָם בְּפַחֵי נָפֶשׁ. כַּמָה חֲכָמִים הָיְתָה חָכְמָתָם עֲלֵיהֶם לְתַקָּלָה. כַּמָה גִבּוֹרִים הָיְתָה גְבוּרָתָם עֲלֵיהֶם לְתַקָּלָה. כַּמָה מְגַדְּלֵי בָנִים לֹא שָׂמְחוּ בִּבְנֵיהֶם. כַּמָה נָאִים הָיָה נוֹיֵיהֶם עֲלֵיהֶם לְתַקָּלָה. כַּמָּה זְקֵנִים לֹא רָאוּ כָּבוֹד. כַּמָּה בַּחוּרִים נִקְצְצוּ בְּחֻפָּתָן. וְכִי מַה הֲנָאָה לֶאֱכוֹל מִמַּאֲכָל שֶׁהוּא מְבִיאוֹ לְדִינִים מְרֻבִּים. מִשִּׂמְחָה שֶׁמְּבִיאָה לְאָדָם לְדַאֲגוֹת הַרְבֵּה. מִמַּלְבּוּשׁ שֶׁהוּא גוֹרֵם לִפְגִיעוֹת מְרֻבּוֹת. מֵהִרְהוּר שֶׁגּוֹרֵם לְמַכְאוֹבִים מְרֻבִּים. מִשֵּׁנָה מְתוּקָה שֶׁגּוֹרֶמֶת לְמִיתָה מְשׁוּנָה. מֵחֵטְא שֶׁהוּא מְאַבֵּד זָכִיּוֹת הַרְבֵּה. מִתַּרְעוּמוֹת שֶׁמְּקַפְּחוֹת פַּרְנָסוֹת הַרְבֵּה. אֵיזֶהוּ בֶּן הָעוֹלָם הַבָּא הַמִּתְרַחֵק מִן הָעֲבֵירוֹת וּמֵהִרְהוּר וּמִלֵּצָנוּת וּמִלָּשׁוֹן הָרַע וּמֵהַכִּיעוּר וְהַדוֹמִים וְהַמְקַיֵים מִצְוֹת וְיֵשׁ בְּיָדוֹ מִצְוֹת עַל אֲמִתָּתָהּ וּמִתְרַחֵק מִן הַחֵטְא וְשׁוֹמֵר עִיּוּן תְּפִלָּה וּמִתְוַדֶה עַל עֲוֹנוֹתָיו. לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְעוֹשֶׂה תְּשׁוּבָה: