שווה סיפור: ככה מגדלים ילדים

"אריק, בוא, לא להתקרב". ככה, כשהוא ממש קרוב אלי, אני אומרת: "הילדים האלה לא מתאימים לנו. אתה זוכר, נכון?". הילד מהנהן בראש, ממשיך הלאה. לפחות ככה חשבתי.

כגננת בנשמתי, חשבתי שאני יודעת כל, בעיקר על ילדים. הן ראיתי ואני רואה מחזור אחר מחזור של קטנטנים, ומי כמוני מזהה בעיות עוד לפני שנוצרו? קל וחומר כאשר הן במצב מתקדם, לפי הבנתי.

אז ככה: נעים להכיר, שמי נחמה. כפי שכתבתי, אני גננת. מאז שאני זוכרת את עצמי נמשכתי לתחום החינוך. אני רואה הרבה הצלחות בשטח החינוך שלי, גם בבית, כך חשבתי. אני אמא מדהימה. לא שלא היו לי ייסורי מצפון פה ושם, ולא שלא עיניתי בסתר ובגלוי את נפשי, שמא ואולי היה אפשר יותר, אבל עדיין חשבתי על עצמי כמצליחה. הבית שלי תקתק בדיוק כמו שאני אוהבת: הילדים היו מטופטפים, מנומסים, עם דרך ארץ וקודים אתיים ברורים מאוד, ארגון הבית היה למופת, כל דבר במקומו. והבית התנהל למישרין, בבטחה וללא רבב.

גדלתי בבית ישראלי לא חרדי, שבו הצבא היה ערך חשוב. אנשי קבע הם חלק מהותי ממשפחתי הענפה, וזה היה אך טבעי שבשבילי פחות מקרבי – לא תופס. ואם קרבי, אז עד הסוף – הסיירת הכי חדה ונחשבת. לשם כיוונתי את ילדי, ובכלל, במשפחה המורחבת צמחו כמה וכמה אנשים שהשם שלהם היה מושא לכבוד ולהערצה, אנשים שעשו הרבה בשביל עם ישראל והאנושות כולה. הערכתי מאוד את משפחתי, והרגשתי מיוחסת מספיק בשביל להקרין זאת לילדי, ואולי גם למתוח את הצוואר שלי יותר.

כאשר עברנו דירה, גיליתי די מהר שלמרות השכונה האליטיסטית-קמעא שעברנו אליה, יש לי בבניין משפחה שכל מהותה נוגדת את הלך רוחי, השקפתי ותרבותי. ולמה? כי הילדים שלהם לא ענו על הקודים האתיים שאותם החשבתי, לא הלכו בדרך שבה חינכתי את ילדי. "ילדים מופרעים", הייתי קוראת להם בקפלי לבבי. לפעמים זה נפלט גם החוצה. הם היו קבוצה רועשת של בנים, גבוהי קומה, מלאי מרץ. איכשהו, בכל פעם שהדלת שלהם נפתחה, הרגשתי איך כולם יחד יוצאים ממנה בדבוקה אחת, מתגלגלים פרועי שיער ואדומי פנים. לא יודעת איך, אבל הדלת שלהם נעה על צירה רב שעות היום, לא מוצאת מנוחה. וגם אני איתה.

הדיבורים שלהם היו בקול רם, במקרה הטוב. צעקות היו דבר שבשגרה. דברים נשברו, אופניים נזרקו לצידי המבואה. נראה היה שצריך להכניס אותם לשבלונה מהירה של תרבות וסדר. התפלאתי איך ההורים שלהם מפקירים אותם ככה. לא הבנתי איך ילדים לא מקבלים חינוך, וכמה שתהיתי, התשובות היו מסובכות לי. סימני השאלה גברו. היתה להם אמא טובה, לכאורה, אלא שאני לא הסכמתי עם התואר הזה עבורה. מבחינתי, הורות כזו היא פשע, הן לילדים והן לסביבה. לא הצלחתי להבין, איך מגדלים ככה ילדים?

הייתי בטוחה בעצמי כל כך, שבאופן בלתי יאמן הרשיתי לעצמי לנזוף בילדים, לחנך אותם. אם לא ההורים, לפחות הילדים, חשבתי. הם היו שותקים לרוב, או מחייכים והולכים, לא עושים עניין. במקום להכיל ולהבין את העוצמה הזו, ראיתי זאת להיפך, כחולשה, והגברתי את ההערות. עם זה הגיעו גם הריכולים, הדיבורים עם ועד הבית ועם שאר השכנות. הרשיתי לעצמי להיכנס למקום המקודש של ההורות ולשפוט הורים, ככה, רק כי אני לא הייתי מסוגלת להכיל התנהגות שונה כל כך משלי.

לילדי השמעתי כל הזמן את משנתי הסדורה. ההתנשאות היתה ברורה וחדה: זה אנחנו – והם, שני קצוות שאין ביניהם קשר. אנו בני האדם הנאורים, והם בתת-תרבות, ילדי הפקר. השקעתי רבות בחינוך ילדי ובכיוון שלהם. חשבתי את עצמי לאלופת העולם, עם ערכים כמו אלה שעל ברכיהם גידלתי את ילדי. הכל היה לי ברור.

היחידה שהפתיעה אותי היתה אמא שלי. דווקא היא, כאשר הגיעה אלינו ושמעה וראתה את ילדי השכנים ואת המשנה הסדורה שלי עליהם, את האף המתעקם והקול שלי שמשתנה כאשר אני מדברת אליהם – דווקא היא חשבה אחרת. לא אחת תפסתי אותה מנהלת שיחה עם השכנה, למטה, בחדר המדרגות, או בירכתי הסופר השכונתי. איכשהו היא תמיד מצאה אותה, ונהנתה ממנה מאוד, דבר פלא כשלעצמו. היא חזרה ואמרה לי שזו אישה מדהימה. כשהתלוננתי על צורת החינוך שלה, היא חשבה אחרת, ניסתה להעיר אותי לכך שיש שיטות שונות, ולילדים שלה מתאים יותר שחרור, פירוק אנרגיות. אני לא הסכמתי. ממש לא. זה נגד לגמרי את האופי שלי.

כך או כך, החיים המשיכו, והגיל עושה את שלו, לכולם. עם הזמן, הסערה מהבית של השכנים שככה. הילדים בגרו, ופלא גדול – התמתנו, נכנסו למן תלם מבורך. ואז התחיל אצלי הבלגן. קמעא-קמעא, הילדים שלי שחררו את עצמם מהמוסכמות שעליהם גדלו. כל אחד והדרך שלו שבה הוא בחר להראות לי שהרצון שלי אינו תואם בהכרח לרצון שלהם, ושהקו שאותו הם בוחרים בחיים שלהם, שונה מהקו שאותו רציתי. עשיתי הכל, הכל, כדי שהילדים שלי יהיו הכי טובים שאפשר. השקעתי בכל המישורים, וכל הזמן בדקתי במה אני לא בסדר, ולא הצלחתי לעלות על הנקודה. הם בחרו בחיים רדודים יותר. לימודים לא עניינו אותם כלל, כל אחד מהם שקע בנישה אחרת. כל אחד והסיפור שלו. הגדול שלי ירד לגמרי מהדרך, ברמה הכי זולה שיש. שום דבר לא עניין אותו, אפילו לא הצבא שאליו כיוונתי אותו תמיד. עם כל מסע השכנוע שלי, הוא ניגש למבחני המיון, ועשה הכל כדי לא להגיע למקום שחשבתי שמתאים לו. ניסיתי להפעיל לחצים, לשלוח את האנשים המתאימים שילחשו שם שהבן שלי יכול יותר, שלא יוותרו לו – אבל הוא עשה הכל כדי שהם יתנו לו בעיטה, כולל שחרור מוקדם. הבן השני לא קיבל זימון, ואולי דווקא זה ניער אותו קצת. הוא די נבהל, שאפילו הצבא לא רוצה אותו. אחרי מאמצי-על הוא נכנס לשירות קרבי, ועם עוד קצת מאמצים מצדו והוא התקבל ליחידה טובה. דווקא שם פגשתי את ההפתעה הגדולה ביותר: המפקד שלו היה לא אחר מהשכן שלנו. כן, הילד המופרע שהייתי צועקת עליו, זה שהילדים שלי למדו ללעוג לו ולהתרחק ממנו, רק כי כך חינכתי אותם. דווקא הוא מכולם, הכיר את היכולות של הבן שלי. הוא הכיל את הכל, והוא היה שם כדי לעזור לו ולעצב אותו.

כן, השכן שלי הצליח בענק. הוא היה איש מלחמה אמיתי, אסטרטג, מנהיג. לא היו לי פנים.

כשהבן הגדול שלי סיים עם הצבא, הוא החליט לעשות עם עצמו משהו. משהו התאפס אצלו עם הזמן, והוא הבין שככה אי אפשר לחיות. הוא החליט ללכת וללמוד רפואה. באופן כללי, זו לא היתה שאיפה מוגזמת. יש לנו כמה פרופסורים מוערכים במשפחה, ויש לו יכולות גבוהות מאוד, אבל הבן שלי לא באמת השקיע בשנות הלימודים האחרונות שלו, והוא היה חייב להתאמץ מאד כדי להתקבל. בשבילי זה היה פיס, כאילו החזירו לי את הנשימה. כמו אמא פולנייה ניסיתי לרכך לו את הדרך, לעשות בשבילו, מפחדת שייסוג, לא רוצה לתת לתקווה להימוג בין האצבעות. מילה פה מילה שם, ומישהו סיפר לי שיש פרויקט שבו סטודנטים בשנים הראשונות בפקולטה לרפואה עוזרים למי שמנסה להתקבל ללימודים למבחני המיון, מכוונים ונותנים תמיכה. ביקשתי שיצוותו לבן שלי סטודנט כזה. נדנדתי קצת, כי זה לא בא ברגל, ולכל סטודנט יש כמה צעירים שמעוניינים להיעזר בו. בסוף הצלחתי. הבן שלי קיבל סטודנט מבריק, מוערך, אחד עם לב ונשמה, שלקח על עצמו באמונה גדולה לעזור לו ולתת לו כתף, ככה בלי כל תמורה. הוא לא ויתר, הוא עמל וכיוון והיתה לו סבלנות של ברזל, למרות כל המטלות הקשות שהיו לו בלימודים. הוא האמין בו ובעיקר הקשיב לו, סוג של חבר נפש.

הבן שלי הצליח, הוא התקבל ללימודים. וזה היה בזכותו, בזכות הסטודנט המוכשר עם המידות הטובות. הסטודנט הזה הכיר את הבן שלי היטב. לא מעכשיו, עוד מילדות. הוא היה הבן של השכנים... זה שהיה זורק אופנים, בועט בכדור בצהריים. הילד המופרע שהחמצתי לו פנים כל הזמן, זלזלתי. מכולם – דווקא הוא פתאום קם ונהיה בן אדם. ואני? אנה אני באה? לא היו לי פנים.

התביישתי, בערתי מבפנים. איך נפלו גיבורים.

פתאום היה לי לא נעים להיות בחדר המדרגות, כי חששתי לפגוש את אמא שלהם – השכנה, זו ששפטתי בלי סוף, שזעמתי על ההורות הקלוקלת שלה. דווקא היא, שספגה ממני כל כך הרבה הערות, מבטים, רכילויות – אני יודעת שהיו פעמים שהיא נפגעה, נפגעה וסלחה – דווקא היא חיפשה אותי כל הזמן, וכל מה שהיה לה להגיד לי היה "איך הילדים שלך מדהימים", וכמה מחמאות היא שומעת עליהם מהבנים שלה. היא לא אמרה זאת בהתנשאות, חלילה. היא לא מכירה את השפה הזו בכלל. להפך, היא אמרה את האמת, כי ככה הילדים שלה ראו את המציאות. ככה היא חינכה אותם, לראות רק טוב בשני. להתחבר למי שאתה, באמונה גדולה, ולעזור בלי חשבון, בלי תמורה.

ביקשתי ממנה סליחה, כבר לא עמדתי בזה. היא לא באמת הבינה למה, רק חיבקה אותי חזק, ואמרה שוב ושוב שאני אמא מדהימה. עכשיו כבר הבנתי לבד למה זה הצליח לה.