שווה סיפור: שבט אחיות

גדלנו שתי אחיות צמודות בגיל, החברות הכי טובות. היתה לנו ילדות מאושרת ושמחה, עד שהכל השתנה. את אבא איבדנו בנסיבות טראגיות לחלוטין - אמא היתה ערב לידה, ואבא הלך לעשות עבורה את הקניות האחרונות, כאשר הגיעה מכונית והעיפה אותו מספר מטרים. האזור היה שומם יחסית לשעת צהריים יוקדת, אף נפש חיה לא היתה בסביבה כדי להזעיק עזרה. עבר פרק זמן ארוך עד שאחד המנקים ברחוב ראה את אבא וקרא לאמבולנס. לרופא ולפרמדיק כבר לא היה מה לעשות, המוות נקבע במקום.

וכך, בתוך כל האבל, נולדה לי עוד אחות קטנה.

הולדתה היוותה לנו נחמה, ובכלל, היינו שתי אחיות שהקטנה ביניהן בת שלוש עשרה, פרק זמן גדול מאוד בשביל להיזכר מה זה תינוק. הצלילים האלו נתנו לנו המון אור, מנגינות של קסם, ומשהו להתרפק עליו. למרות כל הכאב, היתה לנו שמחה, בחרנו בחיים.

ככה התמודדנו מספר שנים, בוחרות לחיות זו לצד זו, בעיקר עם אמא והאחות הקטנה, שהלכה וגדלה והיוותה לנו מקור של שעשוע וחיוך. וכמו מעשה שטן, הגיעה הבשורה על אמא. אחרי מספר בדיקות לא נשאר ספק: יש גידול, והוא ממאיר. כאן נכנסנו לתוך טירוף. אמא נלחמה כמו לביאה. בבית היתה לה ילדה קטנה בת שמונה, ואותנו – כבר בחורות גדולות, שאוטוטו מתחתנות. כולנו נחלצנו לעזרתה. זו היתה תקופה קשה וכואבת. לאחר כל מחזור של טיפולים והערכת מצב, התהום נפערה שוב ושוב מתחתינו, מנסה לבלוע אותנו חיים, אבל אמא תמיד ניצחה עם החיוך שלה. שנתיים שלמות אמא נלחמה, עד שהכריעה את המחלה, וכאשר היתה בשלבים האחרונים של הריפוי, היא נפטרה מזיהום.

ההלם היה גדול, ואיתו הכאב. נותרנו שתי אחיות גדולות, בחורות, עם ילדה בת עשר וקצת. את השבעה עשינו יחד עם משפחתה של אמא, שנדרשה להחליט, יחד עם העו"סית מהרווחה, מה עושים עם הילדה.

אני ואחותי הקטנה ממני בשנתיים קפצנו מיד – היא נשארת איתנו, אנחנו אחראיות עליה. זה מה שהיה חסר לנו, שגם אותה ייקחו לנו. נאלצנו כמובן לבצע שינויים, ולקצץ בהתאמה בשעות העבודה שלנו. גם אחותנו בחרה לחיות איתנו ולהישאר בבית המוכר. וכך התחלנו חיים חדשים. יתומות עגולות.

ההתאוששות והקימה מהשבר היתה לא פשוטה. אילולא אחותנו הקטנה, לא יודעת אם היינו מצליחות לקום. אבל היא היתה כאן, והיא דרשה את שלה, ואנחנו התחייבנו, וקמנו, והתחלנו לחיות, מתוך דוחק – אבל עם מטרה, עם הזמן חזרנו גם לחייך ולצחוק. כולם רצו לעזור לנו, אבל אנחנו בחרנו את המסייעים בפינצטה. רצינו את השקט, את המקום שנרגיש בו בטוחים, בלי רחמים ובלי דיבורים מיותרים. המקום שאליו הלכנו הכי הרבה היה הבית של סבא וסבתא, ההורים של אמא. סבתא הודיעה לנו שהיא כאן לכל מה שיידרש. ושלא תבינו לא נכון: אמא היתה הקטנה בילדים של סבתא. סבתא חצתה את גיל 85, והיא סופרוומן לכל דבר, מתפקדת וחולשת על הבית בצורה מעוררת התפעלות. גם סבא, עם כל הכאב והצער על אמא, המשיך לחיות ולחייך. הוא היה אדם פעיל, ושום דבר לא יוכל להעיב על שמחתו. בבית שלהם מצאנו נחמה, מעין תחליף לרוח של אמא.

לא יודעת להניח את האצבע במדויק על הרגע שבו זה קרה, אבל מעט אחרי הפטירה של אמא, היחסים ביני לבין אחותי התחילו לחרוק. אולי זה המתח, הכאב והמוגלה שהיו שם למרות הכל. עם הזמן, המריבות וחילוקי הדעות שלנו התרבו והתרחבו.

בתחילה עשינו הכל בשקט, בעדינות, פחדנו על האחות. עם השנים זה התגבר. הקש ששבר היה התכשיטים של אמא. אמא שלנו היתה אמנית בנשמה, ובין היתר עיצבה תכשיטים. כאשר חלתה, היא הכינה שלוש שקיות מסודרות עם השמות של כל אחת מאיתנו, שם היא הניחה את החפצים, או הרישום של מה היא מורישה לנו.

לי היא העניקה מספר שרשראות וצמיד, וכך גם לשתי אחיותי. באחד הימים זיהיתי את אחת השרשראות שלי על הצוואר של אחותי. הפה שלי נפער בתדהמה, איך היא הגיעה אליה בכלל?

כאשר נרגעתי, שאלתי אותה לפשר הדבר. היא ענתה כלאחר יד שאני בכלל לא עונדת את השרשרת, וחבל שהיא ככה שוכבת בארון. ובכלל, השרשרת הזו צריכה להיות שלה, כי היא ואמא הכינו אותה יחד.

נדהמתי, חשבתי שמשהו קרה לה, השתגעה לגמרי. לא אלאה אתכם בתיאורים, אבל המריבה הזו הגיעה לפסים ילדותיים כל כך, שזה היה עצוב. אולי זה בגלל אחותנו הקטנה, שכבר גדלה, והלימודים והחברות לקחו לה את כל הזמן, כך שבקושי היתה בבית, שהרגשנו כאילו יש לנו אור ירוק לשחרור המתחים והיצרים, כך שרבנו כמו ילדות קטנות. ואז אחותי לקחה מזוודה, אספה את החפצים שלה ויצאה מהבית.

הייתי בהלם. עד כדי כך?

בתחילה חשבתי שהיא תחזור מהר, יעברו כמה ימים והיא תירגע. אבל לא, זה היה קשוח. היא נעלמה. כלומר, נעלמה לי. עם אחותי ושאר המשפחה היא שמרה על קשר, וכך ידעתי שהיא מצאה בית אחר לגור בו יחד עם עוד כמה שותפות, וזהו. מאז לא ראיתי ולא שמעתי ממנה.

גם כשהתארסתי, בשעה טובה, היא לא הגיעה. גם לא שלחה מזל טוב. כלום. גם בחתונה, כשחשבתי שאולי ברגעים הקדושים הללו היא תהיה שם, ונחזור להיות האחיות הכי טובות – זה לא קרה. היא לא באה. אחרי החתונה הבנתי שזה סופי, וגם אני הגפתי את התריס. כמה שהמשפחה ניסתה להתערב ולהשכין שלום – שום דבר לא צלח. כלום.

אחרי שעזבתי לביתי החדש, אחותי חזרה הביתה. כל הזמן הזה לא חשבתי אפילו לרגע להתנצל, לבקש סליחה. תליתי את המצב בה.

* * *

באחד הימים חזרתי מותשת מהעבודה, והופתעתי לגלות שהמפתח לא מסתובב, כלומר, הדלת לא נעולה. מישהו פתח לפני. התפלאתי, כי בעלי לא היה אמור להיות בבית. ופתאום ראיתי אותה יושבת על הספה בסלון הבית שלי, בנינוחות ובחיוך ענק על הפנים, לא פחות ולא יותר - סבתא! נפלטה לי צעקה קטנה מהפה. "סבתא, מה את עושה כאן? איפה סבא?". ניסיתי לאתר אותו בעיני, אבל סבתא המשיכה לחייך ואמרה בשלווה, "סליחה שהבהלתי אותך, סבא לא כאן, באתי לבד". ואני: "איך הגעת, סבתא? מי פתח לך את הדלת?". היא לא ענתה, בשובבות האופיינית לה.

כך או כך, התחלתי להבין שסבתא כאן כדי להישאר. היא לא הרחיבה למה, רק אמרה שהתגעגעה ובאה לבקר. כששאלתי למה בלי סבא, היא לא ענתה. מה שכן, קבלתי טלפון מאחותי, שסיפרה לי סיפור דומה – עם סבא. גם הוא הגיע אליהם כך, באמצע היום, בשביל להישאר. הבנתי שסבתא "מבשלת" משהו, רק לא הבנתי מה. בערב, לאחר טלפון נוסף שבו סבתא הסבירה לסבא על הכדורים שלו, מה שכבר די הלחיץ אותי, שאלתי אותה למה היא כאן, באמת. ואז היא אמרה לי: "בגלל אחותך. זה ששתיכן לא ביחד מפריע לי, ואני יודעת", כך אמרה, "שזה מפריע להורים שלכם. אין לי ברירה אחרת".

היא ביקשה שאתרכך, שאבקש סליחה, ואני חשבתי להפך. כעסתי, צעקתי, אבל סבתא נשארה בשלה: אני לא הולכת עד שתסתדרו. קיבלתי שיעור על ויתור ואמונה, על יחסי אחים. היא לא ויתרה, הבטיחה לי שלום בבית, אושר ועושר אם רק אפתח דלת לוויתור גדול, לאחוות אחים, לבלימה בשעת מריבה. גם בעלי ניסה לרכך את כעסי. פתאום שמתי לב כמה המצב מפריע גם לו. בסוף, כשהשמים היו קרובים יותר לזריחה, משהו התרכך בי.

במקביל עודכנתי על ידי אחותי הקטנה, שסבא מבשל אותו תפריט, עם אותם סירים. הוא לא מוכן לזוז מהבית שלהם עד שאחותי תוותר, תבוא לומר שלום. זה קצת הרגיע אותי, כי הבנתי שזה הדדי. זה גם גרם לי להקשיח עמדות, אבל סבתא ניערה אותי מהר מאוד. היא כבר הכינה לעצמה מיטה עם מצעים, והתחילה לפרוש לשינה. "יש לי סבלנות", היא אמרה.

עברו עוד יומיים, עד שנכנעתי, הסכמתי להתפייס.

סבתא הכינה תוכנית שלימה, מדוקדקת. היא ביקשה שאבוא איתה לבית של הורי. ארזתי כמה מיני תופינים, ויצאנו, כולנו: בעלי, סבתא ואני, אל הבית של ילדותי. שם, לראשונה זה שנים, ראיתי את אחותי. היא התבגרה, השתנתה קמעא, משהו אחר נולד בה. היה קרח, והרבה. השלום היה רפה, אבל המבטים שלנו הצטלבו מידי כמה רגעים. באיזשהו שלב זה כבר היה מצחיק, מה שהפשיר קצת את הקרח. לקראת ערב רציתי להיפרד ולהתקפל, אבל אז סבתא וסבא הבהירו שאין יוצא ואין בא, כולנו יחד כאן עד שהכל יוצא, מדברים על הכל ושוכחים הכל.

לקחתי חופשה מהעבודה, וכך נותרנו שתינו להתמודד זו מול זו. וסבתא? לא הפסיקה לכרכר, כמו נערה צעירה, קיפצה ותיזזה, מכינה ומבשלת מגדנים ומאכלי ילדות, מנעימה לנו את השהות עד כמה שאפשר. סבא היה שם כדי לתת טון, להצחיק ובעיקר לרכך. בסוף זה יצא. צעקנו, כעסנו, ניסינו להבין וחוזר חלילה. אבל המפתחות בידיים של סבתא סיפרו לנו שרק בסוף הדרך יש יציאה. שלושה ימים היינו יחד, שלושה ימים של ליבון וגעגוע שהתפרק. למדנו זו את זו, ולא נותרה לנו ברירה אלא לסלוח. התפייסנו. סבתא זרחה מאושר, סבא היה מרוגש, דומע, הם הצליחו. חזרנו להיות החברות הטובות.

אמנם נשארה צלקת, אבל הגלד שלה מלמד אותנו כל החיים לשמור ולהיזהר, שלעולם לא נגיע למה שהיה מקור כל הסבל שלנו.

הסיפור לע"נ הרב יוחנן בן נשריה (עידאן) זצ"ל, שדמותו היתה סמל ל"האמת והשלום נשקו". תנצב"ה.