מורן קורס על הבקבוק שלא נזרק, ושאר החסדים הקטנים של היומיום

הטור הנוכחי מוקדש לכל אותם רגעי חסד קטנים, שמצילים אותנו ביום יום.

אתן מכירות את זה שיש לידכן חפץ מסוים, ואתן אומרות לעצמכן – טוב, אותו אני צריכה לזרוק, ובפועל הוא נשאר בבית או ברכב עד ניקוי הבא?

לא יודעת מה איתכן, לי זה קורה הרבה פעמים בחיים, בעיקר ברכב ובמיוחד כשיש ילדים שאוהבים לאסוף כל מיני פרטי אספנות מיוחדים.

כך קורה שחפצים בלתי שימושיים מצטברים, ורק כשהם מגיעים לממדים מפלצתיים – אני נותנת הוראה לאחד מבני לאסוף הכל ולזרוק.

יום בהיר אחד, אחרי ניקיון יסודי של רכבי, ראיתי בזווית העין בקבוק מים קטן וסורר שאיכשהו נשכח ולא נזרק.

מיד אמרתי לעצמי: כשאני יוצאת מהרכב – אזרוק אותו. אבל אחרי כמה הבטחות כאלה, חוזרות ונשנות, הוא עדין נשאר ברכבי, משום שכל פעם הייתי עסוקה במשהו אחר – פעם בהכנת הרצאה, פעם במישהי שאני מלווה לחתונה, פעם בקביעת תור לקליניקה, וכו'.

וכך נשכח סיפור הבקבוק מראשי.

ואז, ביום בהיר אחד, כשלקחתי את ילדי לתלמוד התורה, הבן הקטן התעקש שהוא לא נכנס לכיתה בלי בקבוק מים חדש, כי הקודם התעקם לו...

איך הם יודעים, ופשוט מומחים, להיתקע על משהו שולי בדיוק כשאנחנו ממהרות, אה?

אני מנסה להסביר לו שאני ממהרת לפגישה, ותוך כדי כך מנסה לשדל ולשכנע אותו בכל מיני אמצעים שיכנס לכיתה, ואקנה לו בקבוק, גלידה, סוכריה, משחק, לגו וכל האוסף הנלווה והלא חינוכי בעליל, העיקר שייכנס כבר. וכידוע, ככל שאנחנו לחוצים – הקטנים האלה ננעלים עוד יותר בשלהם...

אולי עשר דקות אני במשא ומתן עם הקטנצ'יק, ושום דבר לא עוזר, ואפילו נהיה גרוע יותר. כבר כמעט הצעתי לו שאקנה לו רכב חדש... העיקר שייכנס...

בסוף, כמעט בייאוש, אמרתי לו שאלך לרכב ואולי אמצא משהו. קיוויתי בלבי שכמו שאמר ה' לשמן שידלק, הוא יאמר לחומץ שיאיר. כך אולי ה' ימציא לי בקבוק משום מקום.

ופתאום פתחתי את הרכב – ונזכרתי בבקבוק הסורר שהפך בין רגע לבקבוק מציל הנפשות שלי.

נתתי לו את הבקבוק, החלפתי את המים, והוא נכנס בשמחה ובצהלה לכיתה.

כל הדרך לפגישה התבוננתי על כך, ואמרתי לעצמי, תראי מה זה, כמה הדברים הקטנים, הכאילו-לא-נספרים אצלנו ביום-יום, יכולים להיות ברגע אחד מצילי חיים.

ואז אמרתי לעצמי, כמה אנחנו צריכים להודות על כל אותם רגעים פשוטים

בינינו, כמה רגעים כאלה עוברים עלינו בלי לעצור ולהודות? יכלתי לומר: וואי, איזה יופי, להטיס את הבקבוק וזהו.

אבל כשעוצרים ומתבוננים -  תחושת ההודיה גדלה עוד יותר בחיים, כשמרגישים את ה', כיצד ה' הנשגב והאדיר יורד אפילו למקומות הפשוטים והנמוכים שלנו.

כמה זה מרגש שלה' אכפת מהילד, שילך בשמחה לתלמוד התורה, ושאני לא אאחר לפגישה, ובעיקר מזה שהוא רוצה שנראה, נגלה ונמצא אותו נוכח בחיינו. בלי תלונות, שנראה איך הכל לטובה.

וכמה שיותר, יותר טוב.