הם יצאו אולי מעזה, אבל עזה לא יצאה מהם לרגע

רק אחרי שכל הבלגן נגמר קלטתי פתאום שהעיניים שלי רטובות. מוזר. בכלל לא שמתי לב לזה. ובכלל, מה יש לי? זה היה בסך הכל עורב פצוע, והכל הרי בא על מקומו בשלום, אבל... דרכו ראיתי שוב עד כמה הדור הצעיר שלנו פצוע וגיבור. או גיבור ופצוע. לא משנה הסדר.

זה התחיל בצרחות של עורבים מכל המתחם של בית חב"ד.

אני רגילה שזה קורה כשהקופים מגיעים. העורבים והקופים מנהלים מין מלחמת קיום מעל לראשינו. אבל הפעם זה היה שונה. העורבים לא הפסיקו לצרוח, וקופים לא היו באזור.

"הוא פצוע", זעק אורי, וכל החבר'ה שישבו על הכיסאות בחצר שלנו ניתרו בשניות מהמקום.

במרכז שכב עורב עם כנף פצועה. איכשהו, החברים שלו על העצים קלטו את הסיטואציה, ולכן זעקו לכל עבר.

היו שם לפחות 30 ישראלים שקמו תוך רגע אל העורב. כולם היו דרוכים. על המצח שלהם היו אגלי זיעה. תוך רגע ביקשו מאיתנו רועי וגיל כפפות. בצבא הם שניהם חובשים. עידו הסביר מה בדיוק צריך לעשות. הוא מבין גדול בדברים האלה. ליאורה ומאיר הנחו מן הצד איך לתפוס את העורב, ומה נכון ולא נכון לעשות. נווה פיקד על החבורה וזרק פקודות לכל עבר. אביחי רץ להביא פנס ראש. לא היה אחד שלא היה דרוך.

 "יש פה פצוע, וצריכים לטפל בו דחוף", הסביר יואב לירדן, שנכנסה בדיוק לחצר. גם היא נדרכה.

בהתחלה לא הבנתי מה קורה פה. זה היה אמנם עורב פצוע, אבל משהו באוויר הרגיש אחר. כבד וסמיך הרבה יותר מזה. מלמעלה צרחות של עורבים, ובחצר אווירה של מצב חירום.

הם טיפלו בו בצורה יוצאת מן הכלל, חדורי מטרה. התנועות שלהם היו אחידות.

כולם הגיעו אלינו בין תקופות של שירות מילואים בדרום ואחריו גם בצפון. קיבלו בין חודש לחודשיים הפסקה מהלחימה, וקפצו אלינו לנשום קצת פסגות הרים של הימלאיה.

"הם יצאו אולי מעזה, אבל עזה לא יצאה מהם לרגע...", זה מה שהבנתי באותו הרגע.

הם מטפלים כעת בעורב שאיכשהו נפגעה לו הכנף אי שם בשמי קטמנדו, אבל חזרו באחת לשדה הקרב. אל הקולות, הריחות והמראות.

העורב פרש אט אט כנפיים. התרומם מעלה ונעלם. כל העורבים השתתקו באחת.

החבר'ה נשמו לרווחה, אבל הגוף שלהם עוד רעד.

פתאום הם התחילו לדבר על פציעות וחבישות, ומשם על חוסם עורקים. זה התגלגל לדיבור על הקרבות ועל האבידות, בגוף ובנפש.

יותר מזה כבר לא שמעתי. הלכתי משם אל המטבח כדי להוציא להם עוגות שמרים-שוקולד חמות מהתנור, וגם כדי שלא יראו לי את הדמעות.

אוף איתי. למה לבכות? מה יש לי?

זה בסך הכל היה עורב פצוע...