"במובן מסוים המופע הזה הציל אותנו, והכניס לנו הרבה אור בתוך החושך הגדול"

"עד שמחת תורה רצנו עם הצגה שקראו לה 'במה מדובר', אומרת שירה שר, חברת הרכב "במה מדובר". שירה ויתר חברותיה – רינת מוריה, פנינה יסכה וליאורה מלמד – הן אנסמבל תיאטרון נשי המופיע בפני נשים, שהחל לפעול לפני כשלוש שנים והספיק להגיע להישגים מרשימים בזמן זה. "ההצגה ההיא הייתה מאוד עמוקה ואומנותית, מרגשת ונוגעת. היו לנו תאריכים סגורים לכמה הצגות קדימה, אבל כמובן שמה שקרה בשמחת תורה שינה את כל התמונה.

"נריה בעלי גויס ב-7.10, פנינה פונתה מביתה בעוטף, החיים של כולנו השתנו, אבל עוד לא באמת הבנו מה קורה. כשהתחלנו להבין – היה קשה, כואב וקצת משתק. הרגשנו שכדי להרים את עצמנו, וגם כדי לעשות טוב ושמח לאחרים, אנחנו צריכות להיפגש ולעשות סרטונים מצחיקים על מה שקורה והתחלנו להעלות אותם לרשת.

"רינת צחקה על זה שהיא נתקעה בבית עם בעלה שלא גויס, פנינה שיתפה איך זה נראה כשיישוב שלם מגיע יחד לבית מלון, ליאורה סיפרה על אמא שלה שעושה את כל המאמצים כדי לעזור לבנות שלה שהבעלים שלהן מגויסים. ככה כל אחת מאיתנו הביאה את עולמה לשיחות הפנימיות שלנו. נפגשנו גם כחברות שרוצות מפגש חברתי ומשחרר, וגם כיוצרות שרוצות ליצור משהו חזק וחדש יחד עבור העם שלנו.

"בתקופה ההיא גרתי אצל ההורים שלי בירושלים, כי בעלי לא היה בבית, והייתי צריכה לתמרן בין מלא דברים. לכל אחת מאיתנו זו הייתה תקופה מאתגרת, אבל למרות זאת התעקשנו על המפגשים האלה כדי לצאת קצת מהטירוף שהיינו בו. זה באמת היה ריפוי לכולנו. אני חושבת שבמובן מסוים המופע הזה הציל אותנו והכניס לנו הרבה אור בתוך החושך הגדול. בתקופה הזו גם הבנו שבניגוד להצגה שרצנו איתה עד לפני המלחמה, עכשיו אנחנו צריכות לעשות משהו קומי, להצחיק נשים, כי ממש ראינו כמה הדבר הזה נצרך".

נצח שנמשך שבועיים

"בהצגה הקודמת שלנו הושקעה עבודה במשך שנה וחצי", אומרת רינת. "לשם השוואה, המופע הנוכחי שלנו התהווה בתוך שבועיים. בהתחלה בכלל לא חשבנו על אפיק מסחרי, פשוט פרסמנו את המופע ואמרנו שנבוא לאן שיבקשו מאיתנו. הרגשנו שזה סוג של מילואים, עוד משהו שאנחנו תורמות למאמץ המלחמתי. הופענו עם המופע הקומי החדש בהתנדבות בכמה יישובים, והתגובות היו מעולות. אחרי המופע הראשון, מישהי ניגשה אלינו ואמרה שהיא בדיוק קמה מהשלושים על אחיה שנפל בעזה, ושזו הייתה הפעם הראשונה שהיא צחקה מאז שהוא נפל.

"אפרופו המופע הראשון, שעתיים לפני שעלינו לבמה בעלי פתאום התקשר ועדכן שהוא נכנס לעזה", אומרת שירה, "זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נכנס לשם. בחוויה האישית שלי ההופעה הזו הייתה בליל של כאב, עוצמה וצחוק. סיפרתי את זה במהלך ההופעה לנשים בקהל, וביקשתי מהן שירימו לי"

(צילום: shutterstock)

"למופע יש בסיס, שלד שעליו הוא יושב, ועליו אנחנו מאלתרות לא מעט", עונה רינת. "ובכלל, המופע משתנה הרבה פעמים לפי מה שקורה, לפי מה ששומעים בחדשות. למשל, כשהמסוק של ראיסי נפל באיראן, בימים שלאחר מכן שילבנו במופע קטעים על כך. אפשר להגיד ששמונים אחוז מהמופע נשארו כמות שהם מהיום הראשון, ובעשרים אחוז הנותרים אנחנו משחקות ומשנות לפי מה שקורה. באופן טבעי גם יש נושאים שהיו אקטואליים יותר בתחילת המלחמה, כמו עניין ההתנדבויות שהלך וירד, ולכן הקטע הזה כבר לא במופע.

"אנחנו גם צוחקות על דברים קצת יותר מורכבים, למשל על הקטע הזה שהרבה פעמים אומרים לנשים לחזק את הבעלים שלהן בשיחות הטלפון כשהם במילואים, ולא לבכות שקשה להן. אבל תכלס הרבה פעמים הנשים בוכות ומספרות כמה קשה להן, ואנחנו מציגות את הפער הזה שקיים במציאות וצוחקות עליו. זה מאוד משחרר, כי נשים רבות מזדהות עם המקום הזה".

איך לדעתכן המופע משפיע עליכן?

"אנחנו מתמלאות ממנו", אומרת שירה, "והוא גורם לי להרגיש שאני חלק מתקופה היסטורית שעם ישראל עובר. בזכות המופע אני מרגישה שאני לא עומדת מנגד. לנשום כמו שצריך זה משהו שאנחנו לא יכולים כבר הרבה זמן, אבל זה לפחות זה נותן מעט אוויר. אני שומעת את הקהל צוחק, וזה מכניס את הצחוק גם אליי. מעבר לכך, המופע משפיע לא רק עליי, אלא גם על הסובבים אותי.

"שואלים אותי לא פעם איך אני מופיעה כשבעלי במילואים ואני עם שני ילדים קטנים, ואני אומרת שאני לא יודעת איך הייתי עוברת את התקופה הזו בלי המופע. הוא כמו טיפול פסיכולוגי בשבילי. זו הדרך שלי להתמודד עם מה שקורה, ובלעדיו היה לי הרבה יותר קשה. ההתעסקות באחרים, ובמיוחד בלשמח אחרים, זה משהו שמאוד עושה לי טוב. לא שזה פותר את כל הבעיות, אבל זה בהחלט עוזר".

דמעות וחיוך בעיניים

"מעבר לעניין הזה", מוסיפה רינת, "המופע השפיע מאוד על החברות שלנו. עשינו יותר מ-30 הופעות בחודשים האחרונים, היינו המון יחד, וזה מאוד חיבר בינינו. יחד עם זאת, זה גם הבהיר לנו כמה אנחנו שונות אחת מהשנייה, כמה החיים שלנו שונים. לכולנו זו הייתה תקופה מאוד מורכבת, אבל פתאום היה מאוד בולט איך כל אחת חוותה אותה בצורה אחרת. גם בגלל האופי הפרטי שלה, וגם בגלל מה שלפתע נכנס לה לחיים.

"זה גם השפיע על השחקניות שאנחנו. זה גרם לי להבין יותר כמה קסם מטורף יש בתיאטרון. את עומדת על במה, ורואה איך הרבה פעמים הדברים שאת אומרת נכנסים לאנשים ללב, נוגעים בהם. לפעמים באופן מצחיק, לפעמים מרגש, זה יכול להיות בכל מיני דרכים. המלחמה הזאת מאוד מכאיבה, ותיאטרון הוא אחד הכלים הכי משמעותיים שבעזרתם אפשר להגיע לרמות כאלה של צחוק ושחרור. עצם זה שאני יכולה לתת לאישה לראות את עצמה עצבנית, שמחה, בוכה, מפוחדת וכו', זה נותן לה מקום להיות כזו. זה סוג של אישור.

"למשל, בסוף אחת ההופעות הגיעה אלינו אישה ממש עם דמעות בעיניים ואמרה שבעלה נפצע קשה בעזה. סיפרה שהיא כל הזמן סביבו ומטפלת בו, שהכל כל כך מורכב ועמוס בחיים שלה, שאין בהם כמעט דבר חוץ מהפציעה שלו, ופתאום היה לה קצת את עצמה בחזרה. התנתקות קצרה כדי להתחבר שוב. מדברים הרבה על החיילים ועל מה שהם עוברים, ובצדק, אבל צריך להרים גם לנשים על מה שהן עושות מאחורי הקלעים. זה חלק ממה שהמופע שלנו רוצה לעשות בעולם, ואנחנו מודות לה' על הזכות הגדולה לעשות זאת, ולשמח בתקופה כל כך מאתגרת עבור עם ישראל".