הקדישה את חייה לארץ ישראל: סיפור חייה המרתק של שרה לוי

שרה אדלר נולדה במלבורן שבאוסטרליה בשנת התרל"ג, 1872. אביה מאיר אדלר היה תעשיין אופנה מצליח. בגיל 25 נישאה שרה ליוסף לוי. בני הזוג היו עשירים מאד, והתגוררו לרגל עסקיהם במדינות שונות, כמו ארה"ב וסינגפור. נולדו להם שלשה ילדים, ולא היה חסר להם דבר.

בשנת 1926 היתה שרה לוי בת 54, לא גיל צעיר בכלל, בפרט במושגים של לפני מאה שנים. לפתע החליטה שרה, יחס עם בעלה, לעלות לארץ ישראל, שהיתה אז ארץ קשה מאד למגורים. הזוג לוי עלה לארץ, והחל להשקיע הון עתק ברכישת קרקעות. הם שילמו על רכישת קרקע בשם "אום חאלד" על החוף באזור השרון, שלימים תיקרא "נתניה", וכך גם על אדמות "ג'בליה", שבהמשך כונתה "גבעת העלייה", וכיום היא חלק מבת ים.

בשנת 1929, בהיות שרה בת 57, נפטר בעלה, והיא נותרה אלמנה. ניתן היה לחשוב שמעתה תנוח על זרי הדפנה, אחרי שהסתובבה בעולם, עשתה עסקים גדולים והרוויחה כסף, וגם בנתה שכונות בארץ ישראל. האם לא הגיע הזמן לנוח קצת?

מתברר שלא. עיקר מפעליה היו מכאן ואילך, וגם כמעט רוב חייה... בשנת 1930, בגיל 58, יצאה שרה לוי לנופש בעיר הצפונית צפת. צימרים לא היו אז, גם לא ג'קוזי וברכות. העיר צפת היתה עיר ערבית ברובה, צפופה ומוזנחת, אבל אויר צח היה, אולי יותר מהיום, וגם פנסיון בודד.

שרה נחרדה מהמחשבה שבעיר הצפופה הזו גרים אלפיים יהודים בין עשרת אלפים ערבים שרוצים להשמידם. וממחשבה – למעשה: שרה רכשה, תוך כדי החופשה... 200 דונם על הר שנמצא מעל לעיר צפת. ההר היה שומם וטרשי, אבל בעיני רוחה ראתה שרה שכונה יהודית, גבוהה מעל העיר צפת, נהנית מיתרון, מאפשרות להגן על עצמה, וגם בנוף ובאוויר צח. ההר הזה נקרא היום הר כנען, ובו כל המלונות הנחשבים של צפת.

בשנת 1930 היתה תעשיה בניו יורק ובלונדון, אבל לא בצפון פלשתינה. בניית ההר התבצעה באמצעות חמישים חמורים שהיו מטפסים יום יום במעלה ההר כשהם נושאים חומרי בניה ומים לשתיית הפועלים. בסופו של דבר ראתה שרה שמי השתיה לא מספיקים בדרך זו, והיא הקימה בראש ההר בריכת אגירה לגשמים. הבריכה קיימת עד היום.

לאחר שנתיים של בניה, ברכה שרה לוי בת ה-60 על המוגמר: עשרה בתי מגורים עמדו בפסגת ההר. הבתים הושכרו ליהודי צפת בשכר סמלי. בדירות היו מים זורמים וקווי חשמל, להבדיל מצפת העתיקה, שרובה לא היתה מחוברת למים ולחשמל. ועוד חידוש מפתיע: בתוך כל דירה היו חדרי שירותים!

המבנה הראשי הוסב לבית מלון (בהמשך כונה "כנען ספא". המבנה קיים עד ימינו), שעד מהרה התמלא בתיירים. שרה שילמה על הסעות שהביאו את התלמידים מהר כנען לבית הספר בצפת, וכן פתחה חנות מכולת. 

ערביי צפת, שנתקנאו במיזם החדש, החלו לחבל ולהציק, ושרה שכרה את המוכתר של עמוקה, שנודע כעז נפש ומטיל אימה, בצירוף כלב שמירה גדול. הללו היוו הרתעה מספקת להגנת שוכניו היהודים של הר כנען.

שרה דאגה גם לאיכות הסביבה וליופיה. במו ידיה היתה שותלת פרחים ועצים במעלה ההר. 

אך האם הגיע הזמן לנוח? לא ולא, כעת שקדה שרה על הקמת כפר אמנים במרומי הר כנען. במודעות שפורסמו בתל אביב הוזמן הציבור להתעניין בפרויקט: "לרגלי התחלת בניין יישוב חדש על ידי הגברת שרה לוי מסינגפור, על עקרוני האחווה והשלום, במקום הכי יפה ובריא בארץ, בגובה של קרוב לאלף מטר מעל פני הים, חזית מקסימה על ארץ ישראל וסוריה, המעוררת אהבה למולדת ואומץ לעבודה רוחנית...".

 בשנת 1936 פרץ בארץ המרד הערבי. הפורעים הערבים הכריזו פרס כספי על ראשה של שרה לוי מגינת הישוב, הישישה בת ה-64... היו מהתושבים שחששו להישאר על ההר המבודד, ועזבו, אך שרה לא עזבה את הר כנען. המפקד האנגלי סטפורד הודיע לה כי אינו יכול לערוב לשלומה, אך היא הכריזה: "לא אזוז מביתי". המפקד נכנע והשאיר את החיילים האנגלים לשמור סביב ההר. ליושבי ההר שלום.

12 שנים לאחר מכן החלה מלחמת השחרור, שרה בת ה-76 מיאנה לעזוב את הר כנען. היא הזמינה את הגדוד השלישי של הפלמ"ח להתארח במבנה המלון, ולתכנן משם את פעולותיהם,  ואכן, כך הם עשו. מביתה יצאו הכוחות לכיבוש צפת העתיקה, וחזרו ככובשים. הרחוב שמגיע אל המלון נקרא משום כך "הגדוד השלישי".

לאחר קום המדינה, שרה, שהתקרבה כבר לגיל 80, החליטה שהגיע הזמן להקים בית כנסת מיוחד בהר כנען. היא סייעה להקמת בתי כנסת לעולי מרוקו שהשתכנו בהר כנען, ולתוכם הכניסה בפאר והדר ארבעה ספרי תורה שהצילה בימי השואה.

השנים חולפות. שרה נכנסה לעשור העשירי בחייה, והתחילה לחשוב על העתיד בעולם הבא... היא החליטה לא לזוז מההר גם אחרי מותה, הקימה גן מיוחד לקבורתה, ואף השיגה אישור מרשויות המדינה להיקבר בו. בשנת תשכ"ט, 1969, נפטרה שרה בגיל 97, ונקברה בגן שהכינה לכך, כיום בחצר בית המלון "כנען ספא". השכונה סביב המלון נקראת "קריית שרה".

כמה אומץ וכוח רצון, וכמה זכויות.