בת ים במלחמת העצמאות: הנסים שהובילו לניצחון מוחץ

במדינתנו אירוע רודף אירוע, מבצע רודף מבצע, ובין מלחמה למלחמה יש לצערנו עוד מלחמה. כל כך הרבה נסים וחסדי ה', עד שקשה לזכור את הכל. בזמננו, עם כל הקושי, אנחנו לא מרגישים איום קיומי על כל האוכלוסייה, אבל לפני לא הרבה שנים, נאבקו כאן על עצם הזכות להתקיים. במלחמת השחרור נאבקו קומץ צעירים, שעד לפני חודש לא היו חיילים, כי לא היה צבא, בכמויות של כפריים ערבים ברברים.

למלחמה היו חלקים הירואיים שכולם זוכרים: המצור על ירושלים, הקרב על לטרון, מבצע עובדה וכיבוש אילת, ועוד. אבל בת ים? מי בכלל יודע מה קרה שם? סתם עוד שכונה בין תל אביב לחולון...

ובכן, מסתבר שגם שם היו יהודים שנאבקו על נפשם, גם שם היו נסים וחסדי ה' בלתי מוסברים שאפשרו את קיומם והינצלותם. סביר שרוב האנשים המתגוררים בבת ים, גם אם שמעו על הקרבות ההירואיים בצפת או בירושלים, לא שמעו מעולם על מה שהתחולל בין הרחובות שבהם ישנם 'שיכוני רכבת' מוזנחים שנבנו בשנות החמישים...

באותם ימים קראו לשכונה 'בית וגן', שכונה בודדת מדרום ליפו. העיר חולון כמובן לא הייתה, ממערב היה ים, וממזרח ודרום, קילומטרים של דיונות חול. תל אביב הצפונית הייתה אז יישוב קטן. אבל כבר אז מגרשים נעשו יקרים, המגרשים בבית וגן עלו 17 לירות מצריות לדונם, אפשר לעמוד בזה, וגם זוכים ליישב עוד מקום בארץ ישראל.

ראשוני המושבה ניסו לבוא בדברים עם מנהל חברת החשמל, מר שפירא, שיספק להם חשמל, אבל שפירא השיב כי לא סביר ובלתי מתקבל על הדעת ליצור תשתיות חשמל עבור מספר בתים בלב השממה. וכיצד מגיעים לבת ים? כלום כביש היה שם? לא. היו מהלכים עד לסוף יפו, שם הייתה שכונת 'ג'בליה' (שכונה ערבית עוינת, שבחסדי שמים נמחקה במלחמת השחרור, ושמה היום הוא 'גבעת העליה'), ומשם חולצים את הנעליים והולכים בחולות... עד שרואים את ראשוני הבתים של 'בית וגן'. בהמשך הוקמה מדרום גם 'מקוה ישראל', הקרויה בימינו חולון.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, נשלחו מספר צעירים כדי למשוך קו טלפון בין בית וגן למקוה ישראל, כדי לתאם את ההתגוננות מול הפורעים הערבים. עמדות הגנה נבנו היכן שהיום רחוב רוטשילד, וכן ברמב"ם פינת בלפור. ערביי ג'בליה החלו לטווח את השכונה הקטנה, וכל מי שהוציא את ראשו מעבר לעמדות או לקירות בטון, הסתכן במטחי ירי. כמובן שלצאת מהשכונה לכיוון תל אביב או כל כיוון אחר, היה בלתי אפשרי. ג'בליה היא גבעה גבוהה, והערבים עמדו הכן עם רובי צלפים. השכונה מכותרת, ומוקפת באויבים ברברים הרוצים לשחוט את כולם. רימונים, יריות, והנשק של מגיני בית וגן הולך ואוזל...

אחת מעמדות ההגנה (ברחוב קינג ג'ורג'), שלא הייתה אלא קיר בטון מזוין, התפוצצה על ידי תחמושת כבדה של הערבים, והמגינים נסוגו אל העמדות האחרות. תושבי השכונה כבר חשבו לברוח, אבל אי אפשר לברוח – רק ים ודיונות, וצלפים... 17 אנשים נהרגו מכדורי צלפים. ערבים ניסו להסתנן למושבה, זוהו ונורו, אבל כמה אפשר להגן על שכונה קטנה מוקפת בים של ערבים?

ואז קרה הנס הראשון: מספר בחורים קיבלו כוחות לא מוסברים, באישון לילה חמקו בין כל המשמרות הערביים, הקיפו את הבית הגדול שניצב בראש גבעת ג'בליה, מלכדו אותו בחומרי נפץ, והחלו לברוח לכיוון בית וגן. במהלך בריחתם זיהו אותם הערבים והחלו לירות עליהם אש צולבת, אך לפושטים נגמרה התחמושת ונגמרו הרימונים... בלית ברירה החזירו הם 'אש' על ידי זריקת אבנים. הם ידעו שבעוד כמה רגעים הבית יתפוצץ, והתוקפים ייבהלו. ואכן, עם הגיעם לגבול בית וגן, נשמע רעם ענקי, מרכז ההתקפה הערבית, על הצלפים והציוד שבו, עלה בפטריית אש מרהיבה השמימה. והתוקפים שבו בבהלה לספור את מתיהם.

בדיוק באותו הזמן ברח ראש העיר יפו הערבי לירדן. ערביי יפו נבהלו, במהומה שנטע בליבם הקב"ה, למרות שכוחם היה עדיף וגדול, והחלו לברוח. ערביי ג'בליה נכנסו לקדחת הבהלה, וניטלו מהם הכוחות להשתמש בנשקם העדיף, אותו קיבלו מהבריטים... מגיני בת ים הכחושים והמעטים נכנסו לג'בליה וטיהרו אותה. מי שלא ברח לירדן, נורה או גורש. רוב המבנים שוטחו, ותחת קן המרצחים הוקמה שכונת 'גבעת העליה'. הנוסע היום מיפו צפונה לאורך גבעת העלייה, אל רחוב רוטשילד בבת ים, לא יראה אלא בניני מגורים, גינות משחקים, ואפילו קניון חדש. אבל למרות כל מה שעברנו מאז, אנחנו מחויבים להודות לה' על חסדיו ונסיו, שהתרחשו איתנו בכל מקום בארץ הזו.