"אתה גם זוכר את מספר הזהות שלך, וגם הבינו אותך דרך הטלפון. אלוף!"

חביתת ירק טובה, סלט קצוץ, גבינות מתובלות ולחם שום.

ארוחת הבוקר האהובה עלי.

יוסי ואני יושבים בסלון השקט. הילדים יצאו ללימודים מחייכים ורגועים, הבוקר היה רגוע יחסית, תודה לא-ל.

יושבים ודנים בהוצאות ובהכנסות, במה צריך לקנות לקראת הפסח הממשמש ובא, מחלקים את הרשימה ל"צריך", "דחוף", "כדאי" ו"אפשרי".

הנייד מצלצל.

קופת חולים מאוחדת.

"שלום, מדברים מקופת החולים. יונתן?".

"לא, זו אמא שלו".

"אוקי, מצוין. התור שנקבע לו לד"ר שטראוס מתאחר, והיא תוכל לקבל אותו רק בשתיים וחצי בצהריים היום", מודיעה לי המזכירה.

יוסי שומע את השיחה, ומביט בי במבט שואל. אני מושכת בכתפי, לא מבינה, מה זה בכלל? מי קבע תור לד"ר שטראוס? אמנם היא רופאת ילדים, אבל אנחנו לא הולכים אליה בכלל.

מעבר לקו המזכירה מחכה לתשובה.

"שנייה", אני עונה לה, ומנסה שוב לפשפש במוחי אם קרה משהו, ועל מה ולמה קבעתי תור אליה. בכלל לא זכור לי שהתקשרתי בימים האחרונים לקבוע תור!

מפה ומשם מעבירה אירועים וזמנים מהימים האחרונים, ובום! נופל לי האסימון.

"גברת מזכירה", אני עונה לה ולא מחכה לתשובה, "רק שתדעי שמי שקבע את התור הזה היה ילד בן שתים עשרה עם צרכים מיוחדים. מה נסגר עם המוקד? איך נתנו לו שירות? איך קבעו לו תור?".

אני שומעת את פיה נפתח בתדהמה.

"מה?".

"כן, הוא נתן מספר זהות ככל הנראה, ובמוקד שתפו פעולה. לא בסדר בכלל. אני אגיש תלונה. ותבטלי את התור".

אני מנתקת.

עצבנית.

באמת, איך הם חשבו לקבוע לו תור? הרי שומעים בקול שלו שהוא זקוק לעזרה, איך הם הבינן אותו בכלל?

זו שאלת השאלות.

איך הם הבינו אותו?

יונתן מדבר מהר ולא ברור, וכשהוא לחוץ זה הרבה יותר גרוע. אז איך הוא הצליח פתאום?

עוצרת את עצמי רגע מלכעוס.

יוסי מביט בהבעות פני המשתנות בתמיהה.

אני מסבירה.

"אתה קולט שמישהו זר, שאינו מכיר את יונתן, שוחח איתו דרך הטלפון שיחה שלמה, הבין אותו ואת בקשתו, ואפילו את מספר תעודת הזהות שלו? אתה מבין מה קרה כאן?", אני שואלת, מאושרת.

שיבואו ה"אלו" שאמרו שאף אחד לא יבין אותו לעולם. שיבואו.

יוסי מביט בי ומהנהן בחיוך. "וואו, את צודקת", הוא צוחק, מתרגש.

מבינים את יונתן. דרך הטלפון. הישג.

תיכף נטפל במוקד של קופת החולים, עכשיו אנחנו מעכלים את הרגע שבו ילד בן שתים עשרה עם תסמונת נדירה, שלא מדבר ברור וקשה להבין אותו, במיוחד בטלפון, משוחח עם נציגה של מוקד זימון תורים וקובע לעצמו תור. לרופא ילדים. בסניף הקרוב לבית.

גאון.

אנחנו צוחקים, מאושרים, ולא מאמינים. בוהים בטלפון ובודקים בשיחות הנכנסות שכן, כך היה.

בין צחוק לצחוק יוסי שואל אותי: "אבל איך ידעת שזה יונתן?".

"אתמול, יונתן יצא לספרייה. באמצע הדרך הוא התקשר וביקש שאבי יבוא לעזור לו, כי הספרים כבדים והוא לא מצליח לסחוב אותם עד הספרייה. אבי יצא אליו, ליווה אותו לספרייה, חיכה שיונתן יסיים ובינתיים שיחק עם חברים כדורגל.

"יונתן סיים ויחד הם חזרו הביתה.

"אבי סיפר לי שכל הדרך חזור יונתן פטפט עם מישהו בטלפון הנייד, והוא אמר שנראה לו שהוא שמע שיונתן מסר את מספר תעודת הזהות שלו", אני מתנשפת וממשיכה. "אבי אמר שזה היה נשמע מוזר, אז בדקתי בשיחות היוצאות וראיתי שהוא התקשר למוקד לזימון תורים. הנחתי לעצמי שבטח נפנפו אותו, כמו בפעמים הקודמות".

סימן שאלה גדול מרצד בעיניו של יוסי.

"לא סיפרתי לך? כמה פעמים יונתן התקשר לקבוע לעצמו תור, וכל פעם שאלו אותו תעודת זהות, ואז אמרו לו לבקש מאחד ההורים שיתקשר. תפסתי את זה באיחור, אבל לפחות אז לא קבעו לו תורים, רק אם אמא או אבא מתקשרים.

"כשראיתי שיונתן התקשר למוקד הייתי בטוחה שכמו בפעמים הקודמות אמרו לו לבקש מאחד ההורים שיתקשר, לא העליתי על קצה דעתי שדבר כזה יתרחש. שייקבעו לו תור על דעתו וללא ידיעתנו. זו ממש שערורייה".

יוסי חייך.

שערורייה-שערורייה, אבל אנחנו השגנו פה משהו. ענק.

כל היום אני הופכת עם עצמי את שיחת הטלפון הזו, היא תופסת את מחשבותי ואני נהנית לחזור עליה שוב ושוב בדמיוני, מתמוגגת.

אני סקרנית ממש לדעת איך יונתן הציג את עצמו, ואיך הוא הצליח לקבוע תור. מה הוא סיפר להם שם?

אני מחכה, דרוכה, לרגע שיופיע בבית.

הרגע הזה מגיע בסוף, בשעה חמש ועשרים. איחור קל.

אני מבקשת מיונתן שיתלה את תיקו על המתלה הירוק המיועד לכך, מחכה בסבלנות שישלים את משימתו.

יונתן תולה וניגש הישר למטבח, אני מגישה כוס מים צוננים וחטיף גרנולה ביתי ובריא, נושמת לאט את שאריות הסבלנות שעוד נותרה בי.

יונתן שם את הכוס בכיור ומסתובב לכיוון הסלון.

"יונתן?", אני שואלת.

הוא מביט בי, סקרן. איזו נימה מתנגנת, מה אמא רוצה עכשיו?

"יונתן, מי קבע לך תור לדוקטור שטראוס להיום?", אני מביטה בו חזק, מצפה שיגיד הכל.

ואז הוא פורץ בבכי, בצרחות. "אני, אני קבעתי, כי כואב לי כל הגוף ואני רוצה ללכת לרופא", הוא צועק.

אני מחייכת.

הוא משתתק.

"יונתן, כואב לך כי נשרפת קצת מהשמש. יצאת לבריכה עם הקבוצה והמדריך, ולא הקשבת להם, ולא פעלת לפי הכללים. לא ביקשת שימרחו לך קרם הגנה, העדפת למרוח בעצמך ולא הצלחת למרוח את הגב, כמו שאף אחד לא יכול למרוח את הגב שלו. אתה מבין, ילד שלי?", אני מרימה באצבעי את סנטרו הרוגז.

יונתן מעיף את ידי בזעף, ממשיך לרטון ולהתעצבן, לצעוק שכואב לו, אבל אני יודעת שהכל בשליטה.

רק מחפשת דרך להרגיע אותו. לא חשבתי שהוא ככה יתפרץ אם יתפסו אותו על חם.

"יונתן? רק שתדע שאתה אלוף! אתה גם זוכר את תעודת הזהות שלך, וגם הבינו אותך דרך הטלפון. סימן שדיברת ברור, כל הכבוד לך!", אני מכריזה בהתלהבות.

יונתן מסתובב אלי, מחייך. "איזה מצחיקים הם, סך הכל אמרתי תעודת זהות והם קבעו לי תור. מצחיקים! זה היה סתם בצחוק".

צחוק או לא צחוק, יונתן מאושר, אני מאושרת, שאר הילדים מביטים בגאווה (לראשונה) באחיהם הבכור והמיוחד, שהעז להתקשר ולקבוע תור לבד.

והצליח.

סיכמנו שאת הטלפון הבא לקביעת תור בקופת החולים, יונתן יעשה.

ויצליח.

כן, גם בפעם הבאה.