למה בני ישראל רצו לחזור למצרים? הפרטים ש(אולי) לא ידעתם

מסעם של בני ישראל ממצרים לארץ ישראל הוא אחד מהסיפורים הכי חשובים ומרכזיים ביציאת מצרים. במהלך מסע בני ישראל במדבר, נתקלים בני ישראל בניסיונות וקשיים. אבל באופן מפתיע, כשבני ישראל נתקלים בקושי, הם נתקפים רצון לחזור למצרים. אך למה שירצו לחזור למצרים? איך הם יכולים לרצות לחזור לשיעבוד הנורא? איך הם יכולים לשכוח כמה הם סבלו במצרים?

השאלה הזאת חוזרת ועולה לאורך כל סיפור יציאת מצרים. זה נראה כאילו שבני ישראל בכל הזדמנות, כשקצת נהיה קשה, מיד הם רוצים לחזור למצרים. והשאלה רק נהיית קשה יותר. איך אחרי כל הנסים שבני ישראל ראו – עשרת המכות, קריעת ים סוף, מן משמיים, מתן תורה – איך אחרי כל זה היה להם קשה להאמין באלוקים? היה ראוי שאחרי שראו איך אלוקים מנהל את העולם, ממש בחוש, בעיניים שלהם, תהיה להם אמונה חזקה, שהם לא יתבלבלו בקלות ושיבטחו בקדוש ברוך הוא למרות הקשיים.

בשביל להבין את בני ישראל, צריך להבין באיזה מצב הם היו במהלך המסע הארוך במדבר. במהלך המסע במדבר בני ישראל לא דאגו לעצמם בכלל; כל מחסורם נתמלא על ידי הקדוש ברוך הוא – בגדיהם לא בלו, האוכל ירד משמיים, המים יצאו מן הסלע. לכאורה זה המצב המושלם. האדם פטור מטרדות העולם הזה, והוא יכול לעסוק בתורה וברוחניות כל היום. אבל מצד שני, זה מצב מאוד מאוד לא וודאי. הרי כמו שהלחם יורד משמיים, משום מקום הוא יכול להפסיק לרדת. לאדם יש נטייה לעסוק בצורכי הגשמיות, זה מעניק לו ביטחון. כך הוא מרגיש ש"בטוח" יהיה לו מה לאכול ולשתות. אבל לבני ישראל במדבר לא הייתה יכולת להתעסק בגשמיות. הם נדדו במדבר, והדרך היחידה שלהם לקבל ביטחון הייתה להאמין בקדוש ברוך הוא. ואף אחד מהם לא ידע אם מחר הם עדיין יהיו ראויים למן מן השמיים. זו עבודה רוחנית מאוד קשה. לכן אפשר להבין שכשבני ישראל רואים שכבר לא יוצאים מים מן הסלע, הם פוחדים שהם כבר לא ראויים לדרגה הגבוהה שאליה נקלעו. ואז הם נזכרים במצרים – שם, אמנם היה מאוד קשה, אבל הייתה להם וודאות, הייתה להם יכולת לדאוג לגשמיות שלהם. הם מעדיפים להישאר בדרגה נמוכה ותחושת הוודאות מאשר לדרגה הגבוהה והניסיונות שנלווים אליה.

זה גם מסביר את החטא של משה רבינו ואהרון. רש"י מספר שבתחילה הכה משה את הסלע ויצאו מים טיפין טיפין, וכשראו זאת משה ואהרון, היכו על הסלע שוב ואז יצאו מים רבים. והרי המים לא באמת מגיעים מהמכה של המטה בסלע, אלא מהציווי של הקדוש ברוך הוא. כשמשה ואהרון מכים שוב בסלע, הם מתייחסים למכה כאל כפתור, כאילו המכה היא זו שמוציאה מים מהסלע. לכן אומר להם הקדוש ברוך הוא: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני כל ישראל". משה ואהרון התנהגו כאילו המכה הגשמית היא זו שמוציאה מים מן הסלע, כאילו זה משהו גשמי ולא ציווי אלוקי. שוב, במקום להתייחס לגשמיות כתלויה רק בקדוש ברוך הוא, היא נראית כאילו היא תלויה בתהליכים גשמיים. ולכן לא היה קידוש השם שיכול היה להיות.

בהמשך הפרשה שוב מתלוננים בני ישראל שאין להם מים ורוצים לחזור למצרים. בשביל להיות במדרגה רוחנית, צריכים יכולות רוחניות. זה לא קל או כיף כמו שזה נשמע. אבל אז בני ישראל קיבלו עונש הרבה יותר חמור, והשם שילח בהם את ה"שרפים".

אפילו בדרגתם הגבוהה של בני ישראל, לא היה קל להם לוותר על ההרגלים הגשמיים שלהם, על החיבור למציאות ולסיבה-תוצאה של העולם הגשמי. ואולי עכשיו אנחנו מבינים אותם קצת יותר.