למה קשה לנו כל כך בעולם הזה? זה דווקא ברור מאד

עלוני הפרסום שמציפים את תיבות הדואר בשכונות החרדיות הפכו כבר מזמן לתופעה. יש בעיה מהותית שמונחת בעצם עלון כזה, והעלון הוא רק דוגמה סימבולית לבעיה הזו.

 החוויה שעולה מול פרסומות היא: "יכול להיות לך הרבה יותר".

הרבה יותר. הרבה יותר נוח. הרבה יותר נוח וקל.

והמסר העובר הוא - נכון קשה לך? אז תדע - יש איזה עולם (פתטי, כן?!) יפה, נוח וקל הרבה יותר ואנחנו נוכל לעזור לך להגיע אליו ולהגשים אותו.

כמובן, נדון לכף זכות המפרסמים שעושים הכל לפי כללי השיווק לפרנסתם ולרווחתם, אך מה קורה לנו מול המסר החזק הזה?

תמיד עובר על כולנו מה שעובר, ובעיקר בתקופה לא פשוטה כמו זו, כשהמצב בארץ בלתי יציב בעליל מבחינות רבות: רוחנית, פוליטית, מדינית, חברתית וכמובן ביטחונית.

לא קל לנו. ופתאום מגיע העולם, ובנקודת זמן משמעותית כזו מציג לנו מצג שווא של אפשרות שיהיה פה קל ונוח (למשל- תקנה מכשיר ששואב ושוטף את הרצפה, ולא תצטרך להתאמץ יותר...) .

זה כבר מפתה!

מישהי שאלה פעם – איך זה שבדורות הקודמים עבודות הבית היו קשות פי כמה וכמה, ונשים לא כל כך התלוננו, והיום כשהכל מכונאי ופשוט: מכונת כביסה, מכונת ייבוש ומכשירי עזר רבים נוספים, הנשים מרגישות עייפות ומתלוננות שקשה להן?

פה נכנס עיקרון פשוט וחשוב מאד.

צריך לדעת שהעולם הזה הוא לא עולם הבא, ואין כלל אפשרות שיהפוך להיות כזה. העולם הבא הוא ורק הוא העולם בו ננוח ונרפה, ויהיה לנו קל. העולם הזה הוא עולם של עשייה, וכשמגיעים מתוך נקודת מבט כזו - אין ציפייה בכלל שיהיה קל, כי ברור שלא אמור להיות קל בעולם העשייה.

פעם ידעו האנשים שהעולם הזה הוא תחנת מעבר לא קלה בדרך אל היעד, וככזו - סבלו את תלאות הדרך בהבנה.

היום - כשהאג'נדה היא לחפש את הנוח והקל, התסכול גובר, כי לא באמת אפשרי להרגיש כאן לאורך זמן מנוחה אמיתית, מוחלטת.

במעשה בבת המלך שאבדה (שנאמר עליו שאין מי שיקרא אותו ולא יעלה בו הרהור תשובה) מסופר שבת המלך נעלמה והמלך שלח מישהו לחפשה.

הסיפור מתאר את הדרך שעבר אותו שני למלכות במטרה למצאה.

כבר בתחילת הסיפור כתוב – "וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ מְאד זְמַן מְרֻבֶּה מְאד עַד שֶׁמְּצָאָהּ", ואחר כך מפורטת הדרך שעשה וכל הגלגולים והפירוטים של מה שקרה שם.

אבל מיד בהתחלה מספרים לנו - עד שמצאה.  שנדע שהסוף היה טוב.

בת המלך – זו הנשמה הטהורה שלנו, כמובן, ואנחנו הולכים בדרך פה במטרה למצוא אותה. כבר בתחילה מספרים לנו - תדעו שתמצאו אותה. זה ברור. זה בטוח. אלא שיש לכם לעשות השתדלות כדי למצוא אותה.

ומהי ההשתדלות?

"וְהָיָה מְבַקְּשָׁהּ זְמַן רַב מְאד".

בכל הדרך שלנו פה בעולם, עולים ספקות - האם אפשרי בכלל למצוא? האם זה הגיוני להתמיד בחיפוש? ועוד שאלות משאלות שונות.

התשובה לכל זה היא להבין שעצם הגעגוע הוא המציאה. מעצם כך שאת מחפשת, נופלת וקמה בדרך למצוא את הדרך הייחודית לך לעבוד את הבורא וממשיכה למרות הכל לחפש – מובטח לך שתמצאי.

ולחפש – זה גם להתגעגע. סתם כך בפשטות, למשהו עמוק שיגע בך, שתתעוררי.

תני לגעגוע הזה מקום. שבי איתו ועם השי"ת ותביטי בו. הוא חשוב מאד, כי הוא עצמו המטרה.

פה בעולם הזה אין עדיין כל כך מציאות, יש בעיקר מסע. ומסע הוא לפעמים מפרך ומתיש, ולא פשוט, ולעיתים מאבדים את הדרך... ולפעמים יש נחשים, או עקרבים, או סתם סלעים ענקיים שמפריעים, או אבני חצץ...

אבל אם תצאי מנקודת הנחה שאת במסע, ולא בפיקניק עצמו – לא יגיע התסכול. כי עולם הזה הוא לא עולם הבא.

קראתי משהו ממש מרגש – לפעמים יוצא שאת מרימה עיניים לשמים ומבקשת "השם, תעזור לי בבקשה ב... או ב...".

באותו רגע את מקיימת שלוש מצוות באופן מידי – מצוות תפילה, מצוות אמונה בהשם (שהרי אם לא היית מאמינה לא היית פונה אליו) ומצוות אמונה בהשגחה פרטית (שאילולא האמנת בזה, לא היית מבקשת).

כמה פשוט. להרים עיניים למי שברא אותך ומקיים אותך, ולבקש, לדבר או אפילו סתם להרגיש את מציאותו לכמה דקות - כמה זה מקל על המסע הארוך והלא פשוט שאנחנו עוברות פה בעולם.

"שזה עיקר התכלית ובשביל זה האציל וברא ויצר ועשה הוא יתברך את כל העולמות מראש ועד סוף, הכל בשביל האדם השפל הזה, כדי שיכיר אותו יתברך בזה העולם. ובשביל זה משנה הבורא הנהגת העולמות בכל דור ודור בפרטיות על כל אדם ואדם בכל יום ובכל שעה".

מדהים.

בשביל מה כל הבריאה היפהפייה הזו? כל העוצמה של הטבע, של המזון המגוון, של מערכות השמים וטבעי האדם והארץ?

הכל כדי שאת, אישה יהודייה אחת, תכירי את הבורא. תשבי לפחות פעם אחת ביום כדי לעצור את המרוץ המשוגע הזה של העולם ולהתבונן.

ולהכיר. ולדעת. שבוודאי תמצאי.

כי עצם הרגעים של הגעגוע הם כבר המציאה.

אז בפעם הבאה כשאת מרגישה איזו עצבות או תחושה לא נעימה, אל תברחי למקרר לחפש שוקולד, או לטלפון לשיחת חברה, שבי עם התחושה הזו, תני לה שם והכרות – געגוע, ותעריכי את הדקות המיוחדות האלו, בהם את יהודיה מתוקה פשוט מתגעגעת לחיבור לנשמה,

למציאה.

נראה שבשביל זה בדיוק הוקם פה כל המפעל הענק הזה שנקרא עולם.

רותי קניג היא סופרת, יועצת ומנחת סדנאות לכתיבה תרפויטית ולפריצת חסמים.