פרשת חקת: לפעמים הפתרון הוא לדבר אל הקיר

א. "וישב העם בקדש, ותמת שם מרים ותקבר שם. ולא היה מים לעדה, וייקהלו על משה ועל אהרון. ויירב העם עם משה ויאמרו לאמור: ולו גווענו בגווע אחינו לפני ה'. ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות..., לא מקום זרע ותאנה וגפן ורימון – ומים אין לשתות. ויבא משה ואהרון..., ויפלו על פניהם".

ב. פרשת המרגלים, פרשת קורח, וכך גם פרשת פרה אדומה, אומנם צמודות מבחינת סדר הכתובים לפרשת פטירתה של מרים הנביאה, אך מפרידות ביניהן שלושים ושמונה שנים. בשנים שחלפו "מתו מתי מדבר" – אותו הדור שנגזר עליו למות ולא להיכנס לארץ, בגין אותה "בכיה לדורות" ורוח התבוסתנות שעיקרה: "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו". כעת, בחלוף כמעט ארבעים שנים, מרים נפטרת: מרים אשר בזכותה עמרם אביה "הלך בעצת בתו", וחזר לחיות עם אשתו; אותה אחות ששמרה על משה בהיותו בתיבה על היאור; אותה מנהיגה ונביאה, אשר לאחר קריעת ים סוף, לוקחת מתוך התפרצות ספונטנית של שמחה והודיה "את התוף בידה", וסוחפת ברגשותיה את "כל הנשים אחריה בתופים ובמחולות". משנפטרה מרים, הסתלקה עימה הבאר שליוותה את בני ישראל במדבר. בעוד משה ואהרון עסוקים בקבורת אחותם, "העדה השלמה", כלשון רש"י – אותו דור צעיר שעתיד להיכנס לארץ ישראל, בא בתלונה, על פניו מוצדקת, נגד משה ואהרון בדבר בעיית הצמא והעדר המים. הדור התחלף, התלונות נשארו.

ג. שאלה מורכבת ועקרונית ניצבת בפני כל מחנך, הורה, הוגה: כיצד לשוחח עם הדור הצעיר, ולחילופין, באיזו דרך להנהיג את הציבור הכללי. האם להציב סטנדרטים גבוהים ואיכותיים ולבסס אליטה אריסטוקרטית או האם יש לפנות אל המכנה המשותף הנמוך ואולי הרחב והקליט ביותר? האם לנהוג כמו רבן גמליאל אשר העמיד סלקטור בפתח בית המדרש ובחר את תלמידיו בקפידה, או כמו רבי אלעזר בן עזריה, אשר הנמיך את הרף, ופתח את שער הלימוד להמונים? האם להציג טיעונים רעיוניים בטרמינולוגיה מקצועית, אקדמית ומעמיקה, או שמא להשתמש בשפה הפופולרית הקלילה ובאמצעי המדיה העממיים? באופן דומה אך שונה עולה השאלה: האם הנהגה קשוחה ודווקנית בסגנון "חושך שבטו שונא בנו" עדיפה מבחינה רעיונית על "חנוך לנער על פי דרכו"? כפי שנראה, אין זו שאלה של עדיפות אלא של התאמה.

ג. משה רבנו היה מאסכולת התפיסה "הקשוחה". הוא ייצג את התורה שבכתב, את מעמד הר סיני, והיה בבחינת "ייקוב הדין את ההר". ראשו היה נטוע ברעיונות שמימיים, והוא היה פרוש במידה רבה מחיי עולם הזה. ההנהגה שלו הייתה נוקשה, נטולת צחוק, חדה וחסרת פשרות. הסימבול להנהגתו – המטה. לעומתו, מרים הנביאה סימלה נביעה של תורה שבעל-פה, של שיחה, של שירת הלב. היא הגיעה מדיסציפלינה נשית ורכה. היא הייתה מחוברת לאדמה, לקהילה ולעולם המעשה. את הוויטאליות שאפיינה אותה, היא דלתה מהבאר, וחלקה אותה ואת תורתה עם הציבור בשפה ברורה ונעימה. הסימבול להנהגתה – תוף (ראשי תיבות: תמימות ופשטות).

ד. במדבר חורב, בפעם הקודמת שמשה נדרש לסוגיית המים, הוא אכן השתמש במטה. הוא היכה בצור, וכך גם נצטווה. וכפי שנאמר בספר שמות י"ז, ו: "והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם – ויעש כן משה". אך מאז עברו כמעט ארבעים שנה. כפי שכותב האבן עזרא, במהלך אותן שנים משה לא התנבא. הדור הצעיר התרגל להנהגתה של מרים, הנהגה רכה, הנהגה של מילים. הדור השתנה. במקומותינו נהוג להתלונן ולומר כי הדור הצעיר רדוד, נטול קשב וריכוז, מתעסק בזוטות, שקוע בעצמו, בטיקטוק ובשאר רשתות חברתיות. מצד שני, זה אינו דור יציאת מצרים – דור של עבדים, גלותי, הרגיל לפעול מתוך יראה – נעשה ונשמע. הדור החדש שואף לחופש, לאהבה ולהבנה – נשמע, נתחבר ונעשה. כיצד יש לפנות לדור כזה?

ה. בשנת 1977, כאשר תוצאות הבחירות בישראל הצביעו על "מהפך", רטן בבוז יצחק בן אהרון – מי שהיה שר בממשלת ישראל וחבר כנסת מטעם מפ"ם. בהקשר זה מיוחסת לו האמירה: "עם כל הכבוד שאנו מייחסים להכרעתו של העם, אם אומנם זו ההכרעה, אינני מוכן לכבד אותה – אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם". אך גישה פטרנליסטית זו, החוזרת ושבה מפעם לפעם בציבוריות הישראלית, אינה עולה בקנה אחד עם העיקרון החינוכי של פרשת חקת. כאמור, לדילמה שהצבנו בראשית הדברים – איזה סגנון עדיף, של משה או של מרים, של רבן גמליאל או של רבי אלעזר בן עזריה אין תשובה אפריורית. יש לבחון את אופי הדור הקונקרטי, את צרכיו הפסיכולוגיים והרוחניים – ולדבר בשפתו. מרים הבינה וקיבלה את זה. האדפטציה שהיא ערכה בתפיסת ההנהגה וההוראה הייתה מותאמת למגמה הרוחנית המתפתחת של העם. משה נותר בגישתו, ואולי מתוך אמונה ורצון להצליח להעלות את הציבור לדרגתו.

ו. "דור התחיה", כתב הרב קוק, "יש לו כשרון גדול להוציא הרבה כח חיים, רצון וסדר ממקורו, הרי הוא טרוד הרבה בהוצאת האורים מעצמיותו, ואינו יכול לפנות לכל האור המנוחל אשר הורישוהו אבות שבדורות שעברו". הדור החדש אינו דובר את שפתו של הדור הישן, יש לו שאיפות שונות, יש לו חרדות אחרות, ויש לו תקוות גדולות. ההנהגה שהתאימה לדור המדבר אינה הולמת את נפשו של דור הכניסה לארץ – דור הניצחון. לכן משה אינו זוכה להביא "את הקהל הזה אל הארץ". למרות שמדובר בדור צעיר, אשר ירש דבר או שניים מאופיו התלונתי וקשה העורף של אבותיו, וחרף היותו דור שהתרגל לסטטוסים ואימוג'ים כדרך הבעה לגיטימית, עדיין, יש לפנות לציבור בדרך שהוא מבין: "ודברתם אל הסלע". המשמעות של הציווי היא כפולה. הראשונה – לשנות את דרך ההנהגה, לעבור מהמטה אל הדיבור. השנייה – גם אם מדובר בדור שהוא לכאורה "סלע" בחיצוניותו, יש להנגיש ולתרגם את הרעיונות והערכים לשפה העדכנית והפרקטית עבורו – יש לדבר אליו, אל פנימיותו הייחודית, "ויצאו ממנו מים". או במילים אחרות: לא לדפוק את הראש בקיר, לדבר אליו. מוסר ההשכל והחובה החברתית הנובעים מפרשת מי מריבה, חלים על כולנו. וכדברי הרב קוק: "לבשר שלום, לעשות שלום בעולם, ולהשוות את המחלוקת, לקרב ולא לרחק, והוא בעצמו תוכן פתיחת הפה של משה רבנו, שישוב לדבר אל הסלע במקום ההכאה שעברה".

ד"ר רועי כהן הוא דוקטור לפילוסופיה מהאוניברסיטה העברית, עו"ד ומגשר, מפיק, במאי ויוצר תוכן.