"האמת?", הוא אומר לי, "עד עכשיו אני מחכה לרגע שיונתן יתפוצץ"

עכשיו אני נזכרת במסיבת החומש של יונתן, אף על פי שעברו שש שנים מאז.

כבר אספר לכם למה, אז אל תשאלו.

כשקיבלנו את ההזמנה למסיבת הסידור, יוסי ואני חייכנו. הרגשנו הורים גדולים. הנה, יונתן מקבל חומש.

הייתי בטוחה שאני אשב יפה על הבמה כאמא גאה ואצפה במקהלה, ריקודים או כל מה שלא יהיה. הייתי בטוחה שאשב ואיהנה מהנחת. נו, שוין, מחשבות לחוד ומציאות לחוד.

בפועל , יונתן ישב על הבמה בין חבריו לכיתה. כל חמש דקות הוא סידר את המפה שעל השולחן. בין הרצאה להרצאה לשיר הוא בדק שכל המיקרופונים עובדים, דפק עליהם וספר סתם "אחת, שתיים, שומעים?", וביתר הזמן בדק שהכבלים המחברים בין המיקרופונים לבוקסות, למסך ולמקרן נמצאים ומחוברים היטב, וחלילה לא יצאו לטיול בוקר נעים.

אני הייתי בעמדת מתח. מה יקרה עכשיו? לאן עכשיו הוא הלך? שיפסיק כבר לגעת במפה! נו, למה הוא הולך לאורך הכבלים, הם לא בורחים לשום מקום! איזה בושות! רק שלא יספר שאני אמא שלו...

ואז אני שומעת אותו שר בקול רם: אני כבר בחור גדול שלומד חומש, והשם שלי יונתן...".

הוא אמר את שם המשפחה! פדיחה!

"חח ממש מעניין מיהו", צחקתי לעצמי, "אולי את הרב, המפקח והמורה. אבל הם כבר מכירים את הסחורה", הרגעתי את עצמי.

אמא שישבה לידי חבטה קלות במרפקי, רצתה לשוחח. חייכתי אליה חיוך מקסים.

"איך קוראים לבן שלך?", היא שאלה בקול מתוק.

"יונתן", עניתי בקול מתוק יותר.

"אה, זה הילד שם שבודק שהכל בסדר... תגידי, הוא לקח כדור היום?", היא שאלה בהתעניינות כנה, והופתעה לגלות שאני כבר לא שם, עברתי שלוש שורות אחורה. מקווה שהיא לא חיפשה אותי.

זהו.

אז היום, שש שנים ומשהו אחרי, אנחנו בעיצומו של החופש הגדול. יצאנו עם כולם לנפוש בירושלים. באחד הימים האוטו עשה בעיות. יוסי דיבר עם חבר שלו, שהמליץ לו לנסוע למישור אדומים, למוסכים שם. הסתכלתי עליו ושאלתי בשפתיים: "מה אעשה עם יונתן ואורי? איך אצליח להסתדר איתם?". אורי מאתגר במיוחד, אוהב להתגרות בכל מי שנמצא סביבו. ביום-יום אני עוד מסתדרת, אבל החופש הזה הוציא אותם ואותי מאיזון.

"אני לוקח אותם איתי", יוסי ענה לי, כאילו הוא כבר חשב על זה.

"אתה בטוח? הם ישגעו אותך לגמרי!", התרעתי.

"אין דבר, אני לוקח אותם, נקווה שיהיה בסדר".

* * *

תשע בבוקר, הם יוצאים. נהיה שקט מבורך בבית. הילדים מעסיקים את עצמם בספרים, משחקים. יוצאים קצת החוצה. לא משעמם.

אני קצת לחוצה מיוסי, הוא לא מתקשר, ואני מקווה מאוד שהכל בסדר, ושיונתן ואורי לא משגעים אותו, אוף, אני שונאת להיות לחוצה.

אני מתקשרת ליוסי. כבר לא עומדת בזה.

"יוסי, מה נשמע? מה עם יונתן ואורי?".

"הם בסדר, יושבים באוטו יפה. יש כאן תור במוסך, מקווה שילך מהר ושיונתן ואורי ימשיכו להיות רגועים".

גם אני מקווה.

"תעדכן, טוב?".

אני מנתקת ונושמת בהקלה. בינתיים הכל בסדר.

אני יודעת שמתישהו תיגמר ליונתן הסבלנות, אורי יעצבן אותו, ואז תתחיל מלחמה ומהומה גדולה שאני מקווה מאוד שלא תפריע ליוסי בנהיגה.

מנסה לא לחשוב על זה, אף על פי שבירכתי המח מתדפקת לה ללא הרף השאלה, "מתי יונתן יתפוצץ?".

מתגברת. מתעלמת. נהנית מהידיעה שעד עכשיו זה לא קרה.

עוד שעה חולפת, ועוד שעה.

"נעמה, מה נשמע?".

אני מהנהנת קלות, משיבה בסדר קלוש. מחכה למטח של תלונות בראש מורכן. ידעתי.

אבל לא.

"תקשיבי, יש תקלה-תקלה, ייקח זמן לתקן אותה. הוא הפנה אותי למוסך הקרוב, ושם יש תור די ארוך. אני רואה שזה לוקח הרבה יותר זמן ממה שחשבתי".

הוא נשמע מזיע.

"ומה עם יונתן ואורי?", אני מעזה בסוף לשאול.

"אה, הם בסדר גמור, יושבים באוטו ומדברים".

אההה. הם. מדברים.

עוד נשימה של הפוגה. עד שתפרוץ המלחמה ביניהם. לפי תמונת המצב המוערכת על ידי, הם לא יחזיקו מעמד הרבה זמן עד שייסערו הרוחות.

אבל נו, נהנה כרגע מהרגע.

אנחנו כבר חזרנו הביתה משיטוט בחוץ, מהליכה לפארק, והם טרם חזרו.

חום מתיש בחוץ, מקווה שיש להם מספיק שתייה.

"יוסי, מה קורה? מה מתקדם? כבר שתים עשרה וחצי...", אני שואלת כבדרך התעניינות, ומטה את אוזני חזק לנשמע מעבר לאפרכסת.

גורנישט. פטפוטים בעלמא. שום קטטה ושום מהומה. מוזר.

"בסדר, אנחנו כבר ממש מסיימים, מקווה שתוך רבע שעה אנחנו בדרך הביתה".

טוב. בסדר.

אנחנו מכינים יחד ארוחת צהריים טעימה – שניצלים, צ'יפס, סלטים ופיתות.

ההכנה לוקחת זמן, כל הילדים שנשארו בבית משתתפים בהכנתה.

יעל חותכת סלט, נועה הולכת לקנות פיתות, אבי מקלף תפוחי אדמה והקטנות מסדרות את השולחן.

הנייד שלי שוב מצלצל. אפרתי הקטנה מביאה לי אותו, רצה ברגליה הקטנות, "כנראה זה אבא", היא אומרת לי בקול חשוב.

היא צודקת.

אני מרימה מיד, מביטה בשעון ולא מבינה איך הזמן עבר והם עדיין לא כאן.

"נעמה, אל תשאלי, האוטו עבר תיקון, אבל אנחנו תקועים בעליות לירושלים. חום המנוע עלה, אני מקווה שהוא ירד מהר, ונמשיך לאט אבל בטוח".

אני מכחכחת קלות. מסכן, בטח עייף ומזיע. הילדים משגעים אותו, מן הסתם. איך הוא מתחשב ולא מספר, יודע שיהיו לי נקיפות מצפון...

אני אומרת פרק תהילים, מקווה בלבי שזה יסתיים מהר והם יגיעו לשלום.

חולפת עוד שעה וחצי, והם בפתח, עייפים ומזיעים.

מזל שהמזגן דולק במלוא העוצמה.

אני מגישה להם כוסות שתייה קרה, מחכה שיירגעו לאחר היום הארוך, העמוס והחם שעבר עליהם.

כולנו יושבים לאכול, נהנים מהישיבה בצוותא ומהאוכל (אף על פי שהוא כבר הספיק להתקרר, מבאס), שומעים מפי יונתן ואורי את נפלאות המוסך והדרך. אני מסתכלת עליהם בתדהמה. הם נראים כה רגועים, מה הסיפור?

אני מסתכלת על יוסי בעיניים שואלות, והוא מבין אותי מיד.

"האמת?", הוא אומר לי, "עד עכשיו אני מחכה לרגע שיונתן יתפוצץ". הוא מחייך.

אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.

זה אומר שעוד מעט תיגמר לו הסבלנות, ואז תהיה התפרצות של כל השעות הללו? מה זה אומר?

אני מגיסת כוחות נפש, מחכה להתפרצות הזו שבא תבוא.

* * *

ככה חיכיתי עד הערב.

והיא לא באה.

יונתן היום לא התפרץ, לא התפוצץ.

למרות היום המתיש והלא ברור.

לא. לא הייתה התפרצות. לא היה פיצוץ.

לא היה צורך להרגיע, לא היה צורך לגונן, לא היה צורך להזיע וגם לא להתגונן.

סתם מתחתי את העצבים של עצמי, סתם התאמצתי לשמור כוחות, סתם הייתי לחוצה.

ואז, בלילה, כשכולם הלכו לישון, נזכרתי במסיבת החומש.

והבנתי.

עדיף לחכות לבום ולהתאכזב, ואז לשמוח, מאשר לחכות למנוחה ולהנאה, לקבל בום, ואז לצרוח (טוב, לא באמת, אבל כמעט...).